מעיין ליניק מנסה לגעת בנשמה בשירה ריחופית צנועה, המכילה את העצב והכאב על האובדן ומתכתבת עם תפילה לשינו, כשברקע סימפול קולו של פייטן תוניסאי (מיכאל סיטבון) הרעיון לחבר שיר איש לסאונד רוחני נשמע לי יותר כמניפולציית הפקה אקראית.
המהות של נגיעה בנשמה היא חוויה פנימית עמוקה ברמה הרוחנית, הרגשית, והקיומית.ליניק מצליחה בשירתה המופנמת לחדור אל תוך הרובד הפנימי שלה, מעבר להגיון או לחושים הפיזיים. זה רגע של חיבור לאמת פנימית, לרוחניות, או למשהו שמעבר לעולם החומרי, מעין רגעים של התגלות שמחברים אותה למשהו גדול, למשמעות העמוקה של הקיום.
טקסט הדכדוך והכאב של ליניק מתבסס על דימויים לא מקוריים כמו – "כמו חיה פצועה בעולם הזה/ רק צופה בליבי השורף". מה שיפה בכל זאת בביצוע זו היכולת להפנים רגשות לשירה "קטנה" צנועה עמוקה המכילה את עומק התחושה שבתפילה.
צילום סטילס: איה זך
מעיין ליניק נשמה צילום קליפ: שירה הומינר
אם זה כל כך כואב/ מעדיפה להיות נשמה/ לנוח מהסבל הזה/ להפסיק לחשוב איפה אתה
עוצמת את העיניים שלי/ כשהמים מציפים את הכל/ אם אתה הרי בראת אותי/ למד אותי בעדינות איך לגדול
הייתי מרחפת מעל/ הזכרונות של הלב והגוף/ הייתי מבינה משהו/ למה כאן חשוך
מה הכי טוב שיכולה לעשות/ עם הכאב והקנאה הזאת/ אם העניין זה איתי להישאר/ כשבתוכי עלי סוגר
אז עכשיו זה מה שאעשה/ כמו חיה פצועה בעולם הזה/ רק צופה בליבי השורף/ ולא נלחמת יותר
הייתי מרחפת מעל/ הזיכרונות של הלב והגוף/ הייתי מבינה משהו/ למה עכשיו חשוך
אין לי הרבה סבלנות / לעבור את זה שוב ושוב/ אז למד אותי בעדינות/ איך להניח למה שאבוד
הייתי מרחפת מעל/ הזכרונות של הלב והגוף/ הייתי מבינה משהו/ למה עכשיו חשוך
