משי קלינשטיין נשמעת כאן אמא ריטה. תקשיבו לטונים הגבוהים הדרמטיים. העץ הוא גבוה, והיא מטפסת עליו במיומנות רבה. צלילי פסנתר וקולות של הרמוניה שמיימית מקדמים טון דואב ונואש. משי שרה געגועים עזים לאהוב שחסר. הלב השבור, הכאב, העצב, הזיכרונות, האור שלו שממשיך לזהור. טקסט פשוט, נדוש, בטח לא ייחודי.
המנגינה והעיבוד מובילים אותה למרכז הרגש. המעבר למלודרמה מתחיל ב"ולא מספרים/ כמה זה ישרוף לי מבפנים/ הלב שלי שבור לרסיסים". כאן בשיא הרגש היא נשמעת במנעד המוכר של ריטה כולל הירידה בטון בסיום.
אין ספק: הכול נשאר במשפחה, וזה נשמע כמעט גנטיקה. יש לה את זה. אני מעדיף לשמוע אותה בלי שריטה יוצאת ממנה. ריטה יש לנו כבר אחת מצוינת. משי צריכה לטפס על עץ אחר או להצמיח עץ משלה.
משי קלינשטיין זה לא הזמן ללכת
זה לא הזמן שלך עכשיו ללכת/ זה לא הזמן שלך להיפרד
זה לא הזמן שלנו מבקשת עוד רגע קטן תחבק
אם רק ידעת כמה זה יכאב לי/ אם רק ידעת כמה עצב תשאיר
לו רק יכולתי לשכנע אותך לעצור
ולא מספרים/ כמה זה ישרוף לי מבפנים/ הלב שלי שבור לרסיסים
לנשום אותך רגע ולא לשחרר בחיים
עוד יום עובר והכאב פה משתגע/ תמונות רצות ומסרבות להיפרד
זה רק אני ורק אתה מול הירח/ והאור שלך זוהר אז איך
לא השארת לי תקווה ולא מפתח/ נעלת את הכל לא אל תלך
תבוא אליי שם בחלום תבוא אורח/ כי אין עוד אהבה כמוך אין
ולא/ מספרים/ כמה זה ישרוף לי מבפנים/ הלב שלי שבור לרסיסים
לחיות אותך רגע ולא לשחרר בחיים
