ככה שרו פעם. ככה חוה אלברשטיין שרה פעם. מילים, לחן, גיטרה, קול. בלי מפיק מוסיקלי, שמחליט לאן הולך השיר, מה תהיה צורתו הסופית. איך לייפותו-לשדרגו, להעניק לו את מה שאין בו. חוה שרה ופורטת בצליל  אקוסטי כדי שנקשיב לה נקי-נקי.
הפשטות הזו קיימת לאורך הדיסק. זוהי אינה חוה "הישנה". זוהי  חוה החדשה שמנסה לשחזר את נקודת התחלה, לחזור לחוויה הראשונה שלה כזמרת שמלווה עצמה בגיטרה בודדה, לנסות את האינטימי, הישיר, הבלתי אמצעי, לחזור לבסיס האם שלה כזמרת-יוצרת. כזמרת פרשנית, כזמרת עם, כזמרת ישראלית.
האלבום מחזיר לסוגיות של מהויות חיים בסיסיות, כמו כדי להאיר אותן מחדש. פעם קראו להם שירים של "חוכמת חיים". "הארץ המובטחת" הפותח (סבינה מסג עפ"י מקור אנגלי) אומר בעקיפין דברים על מקובעות פוליטית. כל ארץ היא "הארץ המובטחת" בשביל בני עמה, לכן ילחמו עליה. לכן, הדם עוד שותת והדמעות זולגות. היש מוצא?
ב"אושר" מנסה חוה להאיר מסלול אחר ל"מהו אושר", לא יופי, לא הצלחה כלכלית אלא "נערה עצלה" ובמיוחד "כשהיא מחייכת". ב"אמא של נכדתי" (סבינה מסג עפ"י מקור אנגלי) צוחקת חוה על המתרחש בין  אם ובתה, כשזו (הבת) הופכת לאם. שיר לכל הסבתות המתוסכלות.
הומור: בטנגו של "אל תענה לי" מספרת חוה סיפור עם פואנטה אפרופו ניסיון לחיות בזוגיות על בסיס חופש ("איתי אתה אדם חופשי מאוד/ תודה איתי זה קל לחיות")
ב"שתי זמרות" (תרגום שיר של קדיה מולדובסקי)  – שיר על שתי ציפורים ששרות על ענפי שני עצים שונים – זוהי חוה של מהות הפולק סונג, מלווה את עצמה גם בקולות. זה נשמע כמו שיר ביידיש, שעבר הסבה לאירית ואז לעברית.
"כמו צרצר" הוא שיר אופטימי של הלנה וולש על מי שהייתה בלוויה של עצמה, מתה כבר מספר פעמים, אבל ממשיכה לשיר לחיים, כמו צרצר קטן ששר לאור השמש, כי שכח מזמן את חשכת ליל אמש. מנגינה קטנה וצנועה שחוה שרה בכוונה מלאה.
ב"סרנדה" חוזרת חוה הביתה על מנגינה של שוברט כדי לספר על ימי ילדות מוסיקליים, אימא גאה שמהללת ואף מצטרפת לשירה ועל שולחן מטבח שהפך אולם קונצרטים.
בתקופה שהיא היתה ילדה, כנראה לא היו ילדות שהיא מציגה בסרקזם הומוריסטי ב"אם צריך ללמוד" – על הילדות-נערות-מתבגרות של היום שמוכנות לעשות הכל כדי להתפרסם ("אם צריך חזה גדול/ אז נגדיל את החזה/ אפשר להכין חוזה").
"עץ" של רחל שפירא הוא אמת צרופה ללא פואנטה על העץ מול האדם, גם כאן במבנה סימטרי ובסגנון עממי התואם את רוח השיר. "זייט געזונט" ("תהיו בריאים") בשילוב של יידיש ועברית, הוא שיר קטן ונוגה על סוף דרך ועל דרך חדשה, וזוהי חווה שאחת הדרכים שלה מובילות אל השפה האידית, שהיא חלק מישותה וממהותה האומנותית.
קאברים: "אין לי בית" הוא גרסה ל – Wandering Star, שיר המוכר מכוכב הקולנוע לי מרווין (בסרט "המכורים לזהב"), ב"מה שלומך אחות" של נעמי שמר הפיחה חוה רוח של פולק סונג.
את "זמן בבקבוק" של ג'ים  קרוצ'י מקרבת אלברשטיין אל עצמה, כמו כדי לספר את הסיפור שלה. זה שיר על הזמן החמקן, שאינו מאפשר לכלוא אותו כדי לחוות מחדש חוויות אישיות.
קצת לפני סיום שרה חוה את השיר "דרך". הכל על עצמה בארבעה בתים. דרך של חיים היא בידי האדם, והוא הבוחר בה. את הפשטות הזו היא שרה כזמרת עם, שאינה מנסה להתייפות. חוזרת  לראשוניות,  בלי להתחפש למשהו אחר. לא מסרים פוליטיים נוקבים, לא שירי מחאה זועקים, אלא אמיתות בסיסיות, ביקורת הומוריסטית בקריצת עין, דברים כהווייתם –  בפשטות הכי אותנטית במוסיקה, בהגשה, במהות.

שירים: הארץ המובטחת, אושר, אמא של נכדתי, אל תענה לי, שתי זמרות, כמו צרצר, סרנדה, אם צריך לרקוד, אין לי בית, עץ, מה שלומך אחות, זייט געזונט, דרך, זמן בבקבוק

צילום: מרגלית חרסונסקי