ה-EP "אין לך מילה" של עברי לידר הוא מהלך אמנותי חריג ומשמעותי בקריירה שלו – גם בגלל הוויתור על כתיבה אישית לטובת טל קסטיאל, וגם בגלל האימוץ המלא של קול נשי כנקודת מוצא רגשית. זה לא “רק” שינוי טקסטואלי – זו בחירה דרמטורגית.
ארבעת השירים –"ביונסה", "היום שלי", "סוף דצמבר", "אין לך מילה" נעים סביב ציר רגשי ברור: בדידות, כמיהה לקשר, פער בין פנטזיה למציאות, וניסיון עיקש להחזיק באהבה גם כשהיא כבר נסוגה. שלושה מהשירים כתובים מנקודת מבט נשית. אצל לידר זו לא הפעם הראשונה שהוא משתמש בשפה נשית, אבל כאן זה שונה: הוא לא "מתחפש" לקול נשי הוא מתמסר אליו. הוא שר אותם כאילו הם וידוי אישי שלו. אין אירוניה, אין ריחוק.
השיר הראשון: "אין לך מילה" – הדוברת מבינה שהיא נמצאת נמוך יותר ב"סולם". זה יוצר פער כואב אך מפוכח. אין דרמה מתפרצת אלא הבנה עייפה. "מביטה בבבואות / לא מזהה אותי יותר" – האהבה שחקה את הדוברת עד טשטוש זהות. הבבואה אינה משקפת אותה עוד. "אין מילים, ואין סליחה ואין יותר אותה שמיכה". ה"אותה שמיכה" היא דימוי אינטימי חזק , יומיומי. היעדר השמיכה המשותפת מסמן אובדן פיזי ורגשי כאחד.
"זה לא הוגן, ולא גברי ואין לך מילה" האשמה אינה רומנטית אלא מוסרית. הוא לא עומד במילתו. הוא לא "גברי" במובן של אחריות ונאמנות. לידר שר את המילים לא כטקסט חיצוני אלא כווידוי. הקול שלו שבשנים האחרונות נע בין עדינות בלדית לאלקטרוניקה דאנסית נטען כאן במתח פנימי. עוצמה אינה צעקה; היא כאב נשלט, וזהו חידוש מעניין ומשמעותי.
"ביונסה" הוא שיר של השוואה עצמית מתמדת וכואבת. כאן הבדידות היא יומיומית, "שקועה בתוך מסך הטלוויזיה / כבר חודש לא עוברת לי הוויזה" שתי שורות שמגדירות דור שלם: מסך + אשראי = בריחה + כישלון. הטלוויזיה היא הרדמה.הוויזה שלא עוברת – מציאות. זהו עולם שנע בין פנטזיה כלכלית לבין חוסר יציבות. "האגו שלי הוא מניאק לא רגוע" – שורה מבריקה בפשטות שלה. הגעגוע קיים אבל האגו לא נותן לה להודות בו. זה אינו רק כאב רומנטי.
זו מלחמה פנימית בין פגיעות לגאווה. הפזמון בנוי סביב השוואה לביונסה. ביונסה כאן אינה זמרת היא סמל של שלמות, כוח נשי, הצלחה בינלאומית, ביטחון עצמי בלתי מעורער, והדוברת? עייפה, לבד, עם קוקה קולה. הפער הוא לא באמת מוזיקלי הוא קיומי. "תדמיינו שפה כתבתי מטאפורה" – זו שבירה של האשליה. היא יודעת שהיא בתוך שיר, יודעת שהיא מחפשת משמעות, אבל אין לה אפילו כוח למטאפורה.. זו אירוניה מודרנית כמעט פוסטמודרנית.
"ביונסה" הוא שיר על פער בין מי שאני לבין מי שהעולם אומר שכדאי לי להיות. זה שיר על דור שמודד את עצמו מול אייקונים, ומגלה שהמייקאפ לא מכסה את הסדקים.
הבחירה של לידר לשיר את זה מעניינת, כי ביונסה היא סמל נשי-פופ-עוצמתי, לידר כגבר ששר קול נשי פגיע, מפרק את ההשוואה. הוא לא מחקה אישה. הוא מגלם חוויה. והביצוע שלו רגיש אך לא קורבני, מדגיש שהבדידות כאן אוניברסלית.
"סוף דצמבר" אם "ביונסה" עסק בפער בין דימוי למציאות ו"אין לך מילה" היה שיר של התפכחות – "סוף דצמבר" הוא שיר של המתנה מונע בקצב שמעלה אותו על נתיב דאנסי תואם השורה – "מיליון ציפורים בשמים ורק אני פה/ איך בא לי לעוף גם איתן לנסות להגיע לאור." הציפורים מסמלות תנועה, חופש, נדידה. היא נשארת על הקרקע. היא לא רק לבד היא סטטית בעולם שנע. המילה "אור" כאן טעונה. זה לא רק יעד פיזי, אלא גאולה רגשית. "וכל שבת אני פה בחלון" – שבת היא זמן של זוגיות, משפחתיות, בית, והחלון – נקודת מבט החוצה. היא לא בפנים ולא בחוץ. היא מחכה. "נשארת עד היום האחרון" – זוהי שבועיות טקסית של ציפייה.
השורה "איך יכול להיות שאין אותך?" חוזרת כמו הדהוד. זו אינה שאלה רטורית תוקפנית. זו שאלה אמיתית, כמעט ילדותית. היא מתקשה להבין את המציאות, לא מתקוממת אלא מתקשה להכיל.
זה שיר על אהבה שלא הסתיימה רשמית אבל כבר איננה, על המתנה שנמשכת גם כשההיגיון אומר לוותר, ועל הפער בין מי שעף לבין מי שנשארת בחלון.
כשלידר שר מנקודת מבט נשית, הוא לא מנסה להדגיש מגדר אלא רגש, וזה מחזק את האוניברסליות של השיר והאי. פי, הבדידות אינה נשית או גברית. היא אנושית.
אם שלושת השירים האחרים ב-EP מושרים מנקודת מבט נשית של בדידות והמתנה – "היום שלי" הוא השיר היחיד שבו לידר חוזר ל"קול הגברי" שלו. זה שיר מיד־טמפו נוגה לא בלדה שבורה, לא המנון ניצחון.
משהו באמצע. כמו מי שמנסה לשכנע את עצמו. "זה היום שלי, היום אני יוצא מזה", "נוסע לשדות לראות ירוק ולא רק לעשן כדי לשכוח" יש כאן הודאה בהתמודדות לא בריאה מהעבר ("לעשן כדי לשכוח"). הירוק של השדות מול הירוק של העשן. הטבע כחלופה לבריחה.
"והחיים שלי פוחדת לחיים שלי הבטחתי לה מחר הכל יהיה בסדר" – החיים מקבלים דמות נשית. הוא מדבר אליהם כאילו היו בת זוג. זה מהלך מעניין: בשלושת השירים הנשיים – היא מדברת אל גבר. כאן – הוא מדבר אל "החיים" שנפגעו ממנו. "געגועים שלא הצלחתי לכבות, קעקועים שלא יראו את הצלקות" – קעקוע הוא סימן חיצוני, יזום, צלקת היא סימן של פצע. הוא אומר: גם אם אקעקע את עצמי -זה לא יכסה את מה שבפנים. זוהי מטאפורה גברית מאוד לפגיעות מודחקת. "משאיר את השריטות שלי אצל הפסיכולוג שיתקע עם כל החרא שלי מהעבר" – יש כאן הומור עצמי גס, כמעט ציני, אבל עצם האזכור של פסיכולוגיה – הוא הצהרה. הגבר בשיר הולך לטיפול.
לא בורח. זה שינוי תרבותי מובהק. "תמיד תזכור אין פתרון בלי בעיות" -זו שורה כמעט קלישאתית אבל בתוך ההקשר היא מרגישה כמו משפט שמישהו אמר לעצמו אלף פעם כדי לא לקרוס.
מעניין שדווקא השיר היחיד בגוף גברי הוא השיר היחיד שמדבר על פעולה ולא רק רגש. האם זה מבנה מכוון? הקולות הנשיים מציגים פגיעות ונטישה. הקול הגברי מציג מאבק פנימי והתמודדות, אבל לידר מטשטש את הגבול:
הפגיעות הנשית והמאבק הגברי שייכים לאותו אדם.
אין לך מילה" הוא EP קטן בנפח אבל מדויק רגשית. הוא בנוי כמעט כמו מחזה בארבע מערכות. הוא עוסק לא בפרידה דרמטית אלא בהתפכחות שקטה. הכאב כאן אינו מתפרץ. הוא מתיישב. וזו אולי הבגרות האמיתית של לידר בפרויקט הזה: לא להילחם באובדן אלא להכיר בו. לידר פתח מעגל רגשי שמתחיל בפרידה, עובר דרך פירוק הדימוי העצמי והמתנה קפואה, ומסתיים בניסיון לצאת מהחדר. העובדה שהטקסטים נכתבו על ידי טל קסטיאל מייצרת מרחק מעניין:לידר אינו מתוודה על חייו האישיים – הוא מפרש דמות, אבל דווקא המרחק מאפשר לו להיות חשוף יותר, אותנטי מבחינה רגשית. .
עברי לידר אין לך מילה בהשתתפות בר רפאלי. בימוי, עריכה ותסריט – רומן בוצ'אצקי
