המשורר מניח הנחה מתוך עיקרון מובן מאליו, שאינו מצריך הוכחה, שמתבסס על המילה "שובע". במונחים פיזיים – התחושה המצביעה על צריכת כמות מזון מספיקה והיעדר תחושת רעב או צמא. האדם או בעל החיים מרגיש "מלא", בשל התמלאות הקיבה. בהמשך הוא מחליף את סיטואציית השובע במצב של סיום/ גמר ומצביע על "דאגה", "מלחמה" ו"איבה" שיש להם סוף, לבסוף מחריג את המושגים הנ"ל כאשר מדובר באהבה, כלומר לא מזון רגיל אלא רוחני.
השאלה האם יש שובע באהבה היא פילוסופית ומורכבת. מצד אחד, אהבה נתפסת לעיתים כמשאב בלתי נדלה, שככל שנותנים ממנו יותר, כך יש ממנו יותר. תחושת האהבה עשויה להעמיק ולהתחזק עם הזמן, וכתוצאה מכך, הרצון להעניק אהבה עשוי לגדול אף הוא. במובן הזה, ייתכן שאהבה היא דבר שאין לו שובע, כי תמיד יש מקום לעוד ממנה. מצד שני, אפשר לטעון שבמצבים מסוימים, אנשים עשויים להרגיש שובע באהבה או ברוויה רגשית. ייתכן שבמערכת יחסים מתמשכת, כאשר בני הזוג מתקרבים ויוצרים תחושת ביטחון וקביעות, הם עשויים להרגיש שהם הגיעו לרוויה מסוימת של אהבה, בה לא קיים הצורך התמידי לאהבה חדשה. במובן הזה, “שובע” יכול להתפרש לא כשובע שלילי, אלא כתחושה של סיפוק ושלמות.
עומר קורן הלחין את התובנה בלחן נוגה, שר אותו תחילה בקול לוחש-מסתורי, עושה מעבר דרמטי ל"גַּם הַדְּאָגָה, לְמָשָׁל, חוֹלֶפֶת כָּל מִלְחָמָה נִגְמֶרֶת" בעיבוד מנופח. המוסיקה אינה משכנעת כי נוצר כאן חיבור קוהרנטי, והתחושה היא יותר של "אילוץ" הטקסט בצורה אקראית.
עומר קורן שובע וידאו: בועז וולף
לֹא תּוּכַל לֶאֱכֹל אֶת כָּל
הַלֶּחֶם שֶׁבָּעוֹלָם וְזֶה מִפְּנֵי
שֶׁתַּגִּיעַ לְשׂבַע.
וְלֹא תּוּכַל לִשְׁתּוֹת אֶת כָּל הַיַּיִן
שֶׁבָּעוֹלָם מֵאוֹתָהּ סִיבָּה.
גַּם הַדְּאָגָה, לְמָשָׁל,
חוֹלֶפֶת כָּל
מִלְחָמָה נִגְמֶרֶת.
אֲבָל לֹא זֶה הַדִּין
בַּצֹּרֶךְ בְּאַהֲבָה,
שֶׁאֵינֶנּוּ נִרְגָּע אַף פַּעַם
אֵינֶנּוּ נִרְגָּע.
