חוזרים לסוגיה הישנה: האם שירים שלא נכתבו כפזמונים ראויים להלחנה? המלחין עידו גונן אולי לא התעמק בשאלה, אבל לפי המוסיקה נראה שהוא התאהב בשירו של נתן אלתרמן.
השיר מתאר סיטואציה של התבוננות בעיר בשעת לילה. המראות הנשקפים מבליטים את הראשוניות המופלאה, השמורה גם לנופים הנדושים ביותר. "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת", את ההתפעלות מהמעשה האלוהי (מעשה הבריאה) בלילה "סהור"  מול החלון. תופעות הטבע הקבועות, כמו ירח, שמים, עץ ומים, מתגלות כשהן אפופות אווירת מסתורין מתוחה: שמים בלי ציפור זרים ומבוצרים, הירח על כידון הברוש. אלתרמן  חווה את המציאות תוך התבוננות המעניקה טעם חדש לחיים. אין צורך להמציא את הטבע מחדש, אלא להתבונן אפילו במראות נושנים, ולחשוב על רגע הולדתם מתוך הכרה שניתן לראות-לחוות מחדש את יופיים הנצחי ולגעת עוד פעם בסוד הבריאה -ב"תוגת צעצועיך הגדולים".  
תוגת הצעצועים אינה קיימת במוסיקה. עידו גונן חובר להתבוננות שיש בה התפעמות ושמחה גדולה. גונן ניצל את הקצביות והסימטריות של השיר בצורה קולחת והעניק לו חיים חדשים.

עידו גונן : שירה, בס, גיטרה, פסנתר, קלידים ותכנותים

אילן דמרי : שירה וקולות

ינקלה סגל : טאר

אלון יופה : תופים

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.

שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר

זָרִים וּמְבֻצָּרִים.

בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת

עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ

וְהַיָּרֵחַ

עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ

אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?

הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.

שׁוֹקֵט הָעֵץ

בְּאֹדֶם עֲגִילִים.

לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,

תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.