אחרי 13 שירים ברור שעידן עמדי עשה אלבום חיים, אם לא – אלבום חייו. האירוניה והפרדוקס: החוויה הקשה מנשוא שחווה במלחמת אוקטובר היא שעומדת מאחורי השירים האלמותיים האלה. אני לא מרבה להשתמש במילה "מרגש" בגלל שרוקנו אותה מתוכן אמיתי עד כדי אובדן משמעותה המקורית. השירים של עמדי מחזירים למילה את תוכנה האמיתי.
עמדי דוחס את כל הסיפור שלו נכון לעכשיו לאלבום הזה המבטא רגש חזק ואותנטי הנובע מתוך התפכחות. כבר בשיר הנושא "סופרמן" מקבלים את תמציתה: זהו שיר אוטוביוגרפי, עמוס פרטים על כל  שעבר מילדות, שמתפכח לתוך תובנה שרק מי שצעד באפלה ובחושך, יודע באמת מהו אור. וגם לאמת שכבר לא מפחיד אותו למות, יותר מפחיד לא לחיות.
החיבור בין ראפ לפופ מגולל מודעות עצמית מתוך התפכחות. התפכחות מתחילה לרוב כאשר אדם חווה אירוע שמערער את תפיסות חיים  או ההרגלים שעליהם הסתמך. זה יכול להיות אובדן, כישלון, או אפילו הצלחה שלא מביאה את הסיפוק המצופה. עמדי נע בין כל אלה מתוך מודעות עצמית עמוקה יותר מאי פעם. אתה מתחיל לזהות דפוסים, ערכים, ופחדים שהניעו אותך עד כה, ובוחר באופן מודע איך להמשיך. זהו תהליך שאין לו סיום מוגדר, אלא היא חלק מתנועה מתמדת של למידה, שינוי וצמיחה לאורך החיים.
זה אלבום שבו עמדי לקח נשימה ארוכה כדי לגלגל את הסיפור שלו. הוא לא מחפש את הלהיט בעל מיליון הצפיות. המילים, המנגינות השירה מחזקת ומאמתות. את אמינותו אמין. אפשר לראות את האלבום כמסמך אישי אותנטי של יוצר-זמר שטראומת חיי משמשת  לו מקור עוצמתי ליצירה  בין אם כדרך להבנת הכאב, התמודדות עמו, או יצירת גשר בין האישי לקולקטיבי. עמדי מצליח  לתעל את הטראומה ליצירה, ולא בהכרח להיכנע לה או להישאר לכוד בתוכה.
שירים: על התקווה להתעורר מהסיוט ולתת "לחיים לרקוד", שיר כן לילדים על החיים, על אהבה מנחמת ללא שאלות, שיר בפרספקטיבה על מה שקרה לאחרונה בהיבט של התקשורת והציבור  (בהשתתפות אנשי תקשורת ושחקנים), על חייו מול אחרים בלי יכולת שליטה ובחירה, על הלב שחזר למה שהיה אחרי שהתפורר ועדיין השאלות שתקועות בראש, חשיפה מול אמא בהיבט של געגועים לדמותה לרוחה, על דור המבול שלו שזקוק לתפילה ולרחמים ועל השינוי בחייו – שכבר אינו מכור למחיאות כפיים, לא שוגה באחיזת עיניים, וכל מה שהוא חושק בו – לחבק ולראות אותה צוחקת.
המוסיקה היא ערב רב של צלילים וסגנונות, כאשר במרכז המנגינות התומכות נפלא בטקסטים. המוסיקה נעה בין פשטות מינימליסטית של נגינה לבין עיבודים עשירים והפקה אלקטרונית עכשווית. היא משלבת גיטרה אקוסטית מרכזית עם כלי נגינה נוספים, כמו פסנתר וכלי מיתר, היוצרים אווירה חמה ואישית.  לקולו של עמדי יש גוון מחוספס אך עדין, שמצליח להעביר תחושות עמוקות. הוא מצליח לעבור בקלות בין עוצמה לשבריריות, דבר שמוסיף לממד הרגשי של שיריו. אמרנו כבר – אלבום של חיים, שלימים יתברר כנראה גם כאלבום חייו.

*** עידן עמדי: " את האלבום הזה אני כותב ברגעים הכי כואבים שלי, גם הפיזיים וגם המנטליים. ‏הוא נכתב ביער, בטיולים בבוקר מוקדם עם הכלב, בנסיעות במונית בדרך לטיפולים, ‏בלילה במיטה אחרי ניתוחים ., ברגעים בהם אני מצליח לברוח מהיתר. בפעם הראשונה בחיי אני כותב כי אני חייב לכתוב. כדי להרגיע משהו עמוק בפנים., בכדי לדבר . ‏אני כותב את האלבום הזה כמו שתמיד רציתי לכתוב, ‏בוער, מבעבע, מלא פרטים, מלא רגש. ‏אני כותב כמו שילד מתפרע עם קופסת צבעים מבלי לתכנן, מבלי להתחשב בקווים, בלי לפחד מהתוצאה. חי רגע לרגע. יום ביומו.
"‏בעוד יומיים אציין שנה לתאריך הפציעה שלי. ‏הנס הפרטי שלי הוא גם יומם השחור ביותר בחיי משפחות חבריי. זה במחשבותיי תמיד. אני מנסה באלבום הזה גם לכתוב אותם ועליהם. אלו שירים פרטיים על עם וארץ, שירי כאב ותקווה ואהבה, שירי סער, תפילות אשכבה, בלדות על סוף העולם.
׳רוח נפש נשמה, אני זרם תודעה, אני הכול, אני כלום, מציאות ואשליה. אני כולי פצע פתוח, לא מוצא מקום לנוח, לא מוצא לי נחמה. אם אתה שם, אם אתה שומע,תדע שאני מפחד להשתגע אבל לא מפחד מהכאב, תן לי הכול, תן לי עוד, תן לי ללמוד, לתת לחיים לרקוד.׳ תודה שאתם מקשיבים עמדי"

עידן עמדי סופרמן האלבום

עידן עמדי פייסבוק