עילי כהן משלב בין אווירה רגועה ואינטימית לבין תחושת חופש מוחלט – אבל בהמשך מגלה רובד רגשי עמוק יותר של אובדן, געגוע והתפכחות.
השיר נפתח בתמונה שקטה של רוגע ואינטימיות – "על הגג בדיזינגוף / אני ואת צופים בנוף". זוג יושב על גג בת"א, מוזיקה קלאסית ברקע, יין בכוס – תמונת שלווה מושלמת. המיקום נותן תחושת ריחוף עירוני, כמו בועה רגעית מהחיים האינטנסיביים.
לא מדובר באירוע גרנדיוזי, אלא בפשטות הממכרת של להיות עם מישהו שאתה אוהב ברגע הנכון. "תחזיקי את היד / לא צריך לעזוב" – אמירה כפולה – גם פשוטה (אחיזת יד זוגית) וגם מטאפורית: יש תחושת חיבור רגשי עמוק, רצון להיאחז ברגע, לא לברוח.
הפזמון – "כ"כ חם זה לא נורמלי / שופך ת׳כסף על כל מה שבא לי" – משנה אווירה: פתאום התחושה הרבה יותר חושנית, נהנתנית, כמעט הדוניסטית. זה ביטוי של חופש קיצוני: "שופך את הכסף", "כל מה שבא לי" – מעין אנטיתזה לעולם המסודר, המחושב. אבל זו אינהדווקא חגיגה, אלא ניסיון למלא ריק פנימי – מעין אשליה של שליטה דרך הוצאה והנאה.
"נוריד בגדים ונתעסק בזה אחר כך" – המשמעות כפולה – מצד אחד פיזית (אינטימיות), אבל גם רגשית – "נוריד את כל מה שמגן עלינו", נהיה חשופים בלי מסכות, בלי כסף, בלי "החארטה".
"את פוטוגנית מתמיד עם הפיג׳מה" – הערה סופר פשוטה, יומיומית, אבל מלאה באהבה אמיתית – מסוג השורות שלא כתובות לקהל – אלא אליה.
"הצמדתי קרוב / והלב שלך הוא בית אין מקום יותר טוב" – רגע של הצהרת אהבה – הלב שלה הוא הבית, והיא כל מה שהוא צריך.אבל אז מגיע הטוויסט… "גם אם ידעתי כמה זה יכאב / הייתי חוזר על זה שוב – לא" – זוהי נקודת מפנה שמשמעותה מערכת היחסים נגמרה/ התרופפה – הוא לא שם איתה יותר – "לא חשבתי כמה זה מוזר / שאת תהיי שם ואני פה". פתאום הריחוק שנוצר ביניהם לא רק פיזי – אלא גם רגשי.
הוא כבר לא עם אותה תחושת שלמות, אלא מביט על הכל בפרספקטיבה של כאב, של בדיעבד – "הייתי ילד עיוור ומאוהב / שאהב את כל מה שראית בו" – וידוי של תמימות – הוא אהב אותה גם דרך איך שהיא ראתה אותו.
יש כאן מידה של אובדן זהות עם סיום האהבה – כאילו רק דרכה הוא ראה את עצמו, ועכשיו זה איננו.
שפת השיר – משוחררת, דיבורית, יומיומית. דיבור ישיר שמרגיש כמו סצנה מתוך יום אמיתי.הטקסט מתכתב עם המוסיקה – פולק רגוע. תואם מאוד את הטון של השיר, שמרגיש כמו שיחת סלון על הגג בשקיעה בין זוג צעיר בעיר.
המנגינה, הנגינה, העיבוד המאזן בין אקוסטי וחשמלי כמו גם השירה משדרים פשטות אותנטית.
עילי כהן רגיעה מנטלית תסריט: עילי כהן ועידו משינסקי צילום, בימוי, עריכה: עידו משינסקי
על הגג בדיזינגוף
אני ואת צופים בנוף
מוזיקה קלאסית,
לא נמאס לי, זה אפילו בא לי טוב
והיין הוא זורם בלי הפסקה אל תוך הכוס
תל אביב זה אני ואת ,
תחזיקי את היד,
לא צריך לעזוב
פזמון :כ"כ חם זה לא נורמלי
שופך ת׳כסף על כל מה שבא לי
נהיה פה חם, זה לא נורמלי
שופך ת׳כסף על כל מה שבאלי, כל מה שבאלי
מזל שאין עליי שעון והזמן עף,
נוריד בגדים ונתעסק בזה אחר כך
בלי מסכות , מזומנים וכל החארטה
את פוטוגנית מתמיד עם הפיג׳מה
אני משכתי לך ת׳יד והצמדתי קרוב
והלב שלך הוא בית אין מקום יותר טוב
יופי כמו שלך לא פוגש פה ברחוב
תחזיקי את היד – לא צריך לעזוב
גם אם ידעתי כמה זה יכאב הייתי חוזר על זה שוב- לא
לא חשבתי כמה זה מוזר שאת תהיי שם ואני פה
הייתי ילד עיוור ומאוהב שאהב את כל מה שראית בו
