הבנאדם חי בעתיד. אין ברירה, כי העבר – לא משהו. מודעות לחולשות מובילה להבטחות עצמיות – כיד הדימיון. אהיה ואהיה. בנקודת זמן מסוימת אתה מתחיל לייצר תסריט חדש לחייך. טון השירה של עמית פולק מבהיר – לא הכי אמין שזה הולך להתגשם. התחושה מבאסת: מהפך לא ממש עתיד להתרחש בחייו. זוהי שירה של דכדוך, של חוסר אמונה בתקווה. הטון העגמומי אינו משתנה עד לאותה נקודה של מעבר דרמטי לאיזושהי זעקת ייאוש – "אז מה אני יכול לעשות עם זה עכשיו", נתמכת בעיבוד עשיר לגיטרות, כלי נשיפה וקולות.
עמית פולק מצליח בקו מלודי נוגה ובעיבוד דרמטי למן צליל הגיטרה בפתיח, לשדר את התחושה המעורבת. זהו ההבדל בין "זמר", יהיה קולו יפה ומיוחד, ומי שמצליח להיות המבצע של תחושותיו-תובנתיו, יהיה קולו מחוספס ושברירי. הסינגר-סונגרייטר במלוא המשמעות.
לקראת השנה הבאה/ אהיה ברור יותר/ אהיה שלו יותר/ אהיה אמיץ יותר
לקראת הנפילה הקטנה/ אהיה אביר עם שריון/ לקראת התקווה הגדולה
אסבול חזק והמון
לאהוב בלי לפחד נאמר כבר מזמן/ ואם זה נאמר שוב ושוב/ אז מה אני יכול לעשות עם זה עכשיו
לקראת השנה הבאה/ אהיה ברור יותר/ אהיה שלו יותר/ אהיה עמית יותר.