גם אם מסתייגים מאוסף הקלישאות, עדיין מבע הרגש מאפיל עליהן. עמרי וקנין מגיב על השבת השחורה בשירה שכולה כוונה טהורה. קלישאות? אומר את זה כך: אם נכחיד את הקלישאות הכי שכיחות, נכחיד את שפת השגרה המדוברת. וקנין לא התאמץ להיות מקורי, גם לא התיימר לכתוב טקסט "מחוץ לקופסה" . מבחינתו הוא שר תחושות הכי בהיר. בכל זאת, הייתי מוותר על "עם ישראל הוא חי ולעד יישאר" השחוק, גם על "נפלו הקדושים על אדמת יהודים" האנכרוניסטי.
הלחן הנוגה, הטון המתכוון, ההרמוניה היפה מרימים גן את הקלישאות והופכים את שיר הסלואו הזה מסמך תגובה מוסיקלי של זיכרון, פיקחון ותקווה, כשגם ה"פיק" הדרמטי ב"היא חזרה לספר על זוועות שעברו", משתלב בשיר בלי לתת לרגש לרוץ לפניו.
עמרי וקנין עוד נשוב צילום : תומר אלמקייס
לא מצאתי מילים וחלפו הימים/ לא הפסקנו לבכות שעות בלילות
היא היתה בת 20 ילדה של פרחים/ והאור הגדול שהאירה לכל
כבה בסהרה בבוקר נורא/ כשפשטו השדים בשדות מלאכים
והזמן נעצר/ בין שבילי העפר/ שנפלו הקדושים על אדמת יהודים
עוד נשוב ונרקוד בשדות הירוקים/ עוד נשמח ונאהב כמו ילדים
לא נשכח את כולם/ את אחינו נזכור/ את ליאור ואת בן/ את כל הפנים והשמות
הוא היה כל עולמה/ גיבור מלחמה/ שלקח על עצמו רימון לליבו/ והציל עולמות
הם לחמו בקרבות/ וחירפו את נפשם למען עמם
אחי האהוב מחכה שתשוב/ אחותי הקטנה אל תאבדי אמונה
עוד תגיעי לכאן נתחבק בלי מילים/ הדמעות יעצרו כשכולם יחזרו
עוד נשוב ונרקוד בשדות הירוקים/ עוד נשמח ונאהב כמו ילדים
לא נשכח את כולם/ את אחינו נזכור/ את ליאור ואת בן/ את כל הפנים והשמות
היא חזרה לספר על זוועות שעברו/ הוא נפצע בגופו את נפשו לא שברו
עם ישראל הוא חי ולעד יישאר/ מתוך החשכה האור יתגבר
