לא ספרתי עשרה פסנתרנים. גם עם שלמה גרוניך עצמו שעלה רק בסיום, לא היו שם עשרה פסנתרנים. כשמדברים על פסתרנים – יש פסנתרן,  ויש מי שיודע לנגן בפסנתר, וההבדל הקטן – גדול הוא.
עשרה או חמישה פסנתרנים – זה היה ערב שפסטיבל הפסנתר ירשום אותו בדפי הזהב שלו, והוא ייזכר כאחד השיאים בתולדותיו.
ראיתי את גרוניך יושב בין הקהל באמצע האולם, וחשבתי: מה עובר עכשיו בראשו כשהוא שומע הביצועים לשיריו. ובסוף הערב, כשגרוניך עלה לבמה, מלא התפעלות ופרגון, הוא אמר את זה קבל עם, אולם ופסטיבל: הפקיעו את השירים ממני, לקחו אותם למקומות שלא הייתי מאמין שניתן להוביל אותם. והכוונה הייתה כמובן – חיובית.
יש רגעים כאלה, ש"נעשה צדק", כמו שאומרים עם יצירה של אמן. אני מדבר על "צדק אומנותי". ובערב הזה הוא נעשה. מה שמלמד שהשירים של גרוניך מזמינים אינטרפרטציות, יש בהם מוטיבים שעושים אותם לסוג של "סטנדרט'ס", שמוסיקאים אוהבים להתאתגר בהם. לא. זה לא היה ערב ניסיוני במובן האוונגרדי של המילה. הוא אפילו היה "מיינסטרימי" במידה מסוימת, אבל מה חשובות ההגדרות, כאשר מתרחשים דברים שנותנים למוסיקה של גרוניך מרחב חיים חדש ומרתק.
גיליתי את: גיא ויינגרטן, המנהל המוסיקלי של הערב, שעשה עבודה יצירתית בניהול המוסיקלי. איש צעיר שהתחקה אחרי גרוניך בשנים האחרונות ופרח בעקבות הקשר איתו.  אהבתי גם את הגרסאות שלו לשני שירים – "אשה קשה" ו"מדגם". ויינגרטן בחר בשירים הפחות צפויים – ולקח אותם למקומות לא צפויים.
גיליתי את: לי טריפון, זמרת מנגנת בבס, ארוכת גוף, בלבוש "גלמור",  שביצעה את גרוניך הקברטי באנגלית: Utopia Avenue ו- The Invention Man. ביטחון, ארוגנטיות, זמרת נפלאה למיוסיקאלים. מקצוענית.
התרגשתי מהפרשנויות: של אביתר בנאי בחר ל"שיר אהבה טרי". לקח את זה לעולמו הפנימי. של מארינה ל"ציור". תיאטרלית, שרה בין השורות, עשתה מזה כמעט יצירה חדשה. ז ושאוהד חיטמן עשה ל"הזמן עובר",  שיר נפלא מלא עצב על מצב היחסים בינו ובינה. איך לומר את זה: חיטמן הבין-הרגיש את מה שגרוניך הרגיש. ששלומי שבן עשה ל"רוזה מרציפן" בליווי תיבות נגינה. הילך על השיר קסם, גילה בו זוויות משלו, הוציא ממנו דברים מופלאים לקטנים ולגדולים. סיפר את סיפורו המוסיקלי מחדש. התרגשתי גם מהעיבוד של יונתן רזאל ל"המסע לארץ ישראל". לקח את השיר לחלקת הנשמה שלו. הפעים לב. וגם מהגרסה המחויכת וטעונת האנרגיות של עידן אלתרמן (שאותי  מצחיק נורא) ודניאל סלומון ל"שירים פשוטים". בין ובין נשמע שם צליל המפוחית הייחודי של מיכל אדלר. ובסיום: ה"סימפטיה" הזו שהחזירה את כל המשתתפים לבמה להצטרף לגרוניך, שלקח לעצמו את ההדרן ב"לונה פארק".
על רקע האיורים המתחלפים של רעות אסימיני (מקסימים בתמימותם, נוגעים בקומיקס) זכינו להיות בערב חד-פעמי, מיוחד, מסוג הערבים שאם לא הייתם בהם – הפסדתם, לצערי, ואני לא אומר "בגדול", כדי לא לזרות מלח.

משתתפים: אביתר בנאי, אוהד בן ארי, אוהד חיטמן, גייא ויינגרטן, דניאל סלומון, יונתן רזאל, לי טריפון, מארינה מקסימיליאן בלומין, עידן אלתרמן, שלומי שבן. "מה קשור" + אלי מריאנו. אורחת: מיכל אדלר. מנהל מוסיקלי: גיא ויינגרטן, הפקה אומנותית: דוד אפשטיין, ניהול הפקה: מור ג. קרנק. איורי השירים: רעות אסימיני.
שירים: אוהד בן ארי – טרנזישן, אביתר בנאי – שיר אהבה טרי, יונתן רזאל – אל נא תלך, אוהד חיטמן – הזמן עובר, גייא ויינגרטן – אישה קשה, לי טריפון בבס + גיא ויינגרטן בפסנתר – Utopia Avenue, דניאל סלומון – נואבה, מארינה מקסימיליאן בלומין – ציור, עידן אלתרמן + דניאל סלומון (2 פסנתרים) – בשעת התבהרות, גיא ויינגרטן – מדגם, אוהד חיטמן – נדודי שינה, לי טריפון – The Invention Man, שלישיית מה קשור" + אלי מריאנו – מחרוזת שירי "זהו זה", שלומי שבן – רוזה מרציפן,  מארינה מקסימילאן בלומין – שומקום, יונתן רזאל – המסע לארץ ישראל, עידן לתרמן ודניאל סלומון – שירים פשוטים, כל המשתתפים – יש לי סימפטיה, שלמה גרוניך – לונה פארק.

נובמבר 2008