מדוע אתם שונאים/ אוהבים ג'אז? השנאה או ההערכה והאהבה למוזיקת ג’אז  נובעת מכמה סיבות, תלויות תרבות, טעם אישי או הבנה מוזיקלית:
ג’אז הוא סגנון מוזיקלי מאוד מורכב. הוא מתאפיין באלתור, במקצבים לא סימטריים, בהרמוניות מתקדמות ובשינויים תכופים במבנה. אנשים שאינם רגילים למוזיקה כזו עשויים למצוא אותה כקשה להבנה או כאוטית, כזו שגורמת  לתחושת חוסר נוחות או חוסר הנאה.
כמו בכל סוגה מוזיקלית, יש אנשים שמתחברים יותר למוזיקה פשוטה, מסודרת, או כזו שיש לה מבנה ברור וחוזר על עצמו. ג’אז, בגלל טבעו האוונגרדי והמתפתח, עשוי להיות רחוק מדי מטעמם האישי של אנשים אלו.
גם חוסר היכרות עם ההיסטוריה של הג’אז וההקשרים החברתיים והתרבותיים שלו עלולים לגרום  חוסר הערכה או אפילו לחוסר סבלנות כלפי הסגנון.
במקרים מסוימים, אנשים מפתחים דעה קדומה על ג’אז בגלל איך שהוא נתפס בתרבות הפופולרית או בחברה מסוימת. למשל, ג’אז נתפס לעיתים כ”מוזיקה לאינטלקטואלים” או כמשהו שנמצא “מחוץ למיינסטרים”, וזה עלול להרתיע אנשים.
ג'אז בדרך כלל מצביע על  אובדן הקשר למוזיקה העכשווית: הג’אז הקלאסי אינו תואם את הטרנדים של המוזיקה הפופולרית כיום, שמבוססת על מלודיות ומבנים פשוטים בדרך כלל.. למי שגדל על מוזיקה מודרנית, ג’אז יכול להישמע מיושן או פחות רלוונטי.
ג'אז שונה בגלל שהוא אקספרסיבי, מורכב וקשה מאוד לשלוט בו, לעיתים ברמה הגאונית הנדרשת כדי להצטיין – בין אם זה קומפוזיציה או ביצוע האילתור. ככל שאתה יודע יותר, אתה מרגיש יותר. מתאהב בסולו טנור מבריק – אם בקצב מהיר דרך שינויים הרמוניים מסובכים במיוחד.
בסופו של דבר, ההערכה או חוסר ההערכה לג’אז, כמו כל סגנון מוזיקלי אחר, הוא עניין סובייקטיבי ותלוי בהקשר התרבותי והחוויות האישיות של כל אחד.
מבחינת כותב שורות אלו, ג'אז זה ז'אנר שנותן יותר ככל שמאזינים לו יותר. ככל שהתבגרתי – האהבה שלי לג'אז גדלה, וגם עם של כאלפיים חמש מאות תקליטי ג'אז, עדיין מרגיש שבקושי גירדתי את פני השטח. אחד הדברים האהובים עליי עכשיו, אחרי שהקשבתי כבר זמן מה, הוא להגיע לנקודה שבה אני יכול לשמוע הקלטה ולהצביע על נגן הסולו לפי הטון שלו.
אני לא חושב שיש כאן רק עניין של אינטלקטואליות. כמי שמאזין למוזיקה ממגוון ז'אנרים – ועשיתי זאת מגיל צעיר מאוד, מפולק, דרך רוק מתקדם, בלוז, פאנק רגאיי וסוגי רית-נ-בלוז – שגורמים לי הנאה, כך אני ממשיך להתפעם מהקוסמות של בירד, קולטריין, מיילס, צ'יק קוריאה, גארי ברטון, הרבי, מונק, סוני רולינס, ביל אוונס, אלינגטון, בייסי.
הג'אז חי, וככל שאתה מעריך יותר את ההיסטוריה שלו ואת היסודות הבסיסיים של התיאוריה המוזיקלית שלו,  כך אתה מתאהב יותר ומתפתח ביחד. אין דרך חזרה ברגע שאתה מכור לג'אז, וזה רק הולך ומשתפר ככל שאתה הולך עמוק יותר.

עשרת אלבומי הג'אז הגדולים – מיילס דיוויס מנגן So What מתוך  Kind Of Blue

עשרת אלבומי הג'אז הגדולים

רשימת “עשרת אלבומי הג’אז הגדולים ביותר” יכולה להשתנות בהתאם לטעם אישי, אבל ישנם כמה אלבומים שנחשבים לקלאסיקות בז’אנר ואשר משפיעים בצורה עמוקה על עולם הג’אז. הנה רשימה של עשרה אלבומים שנחשבים בדרך כלל לאבני דרך בתולדות הג’אז:

1. Miles Davis – Kind of Blue (1959)
נחשב לאחד האלבומים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה בכלל, ולא רק בג’אז. אלבום זה הציג לעולם את סגנון ה-Modal Jazz. (קרא עוד)
2. John Coltrane – A Love Supreme (1965)
אלבום עמוק ומרתק, שנחשב להצהרה רוחנית של קולטריין ולנקודת שיא בקריירה שלו. (קרא עוד)
3. Dave Brubeck Quartet – Time Out (1959)
אלבום שמפורסם בעיקר בזכות הלהיט “Take Five” והוא אחד האלבומים הנמכרים ביותר בג’אז. (קרא עוד) 
4. Charles Mingus – Mingus Ah Um (1959)
אלבום עשיר מבחינה הרמונית וריתמית, שמציג את Mingus בשיאו היצירתי. (קרא עוד) 
5. Bill Evans Trio – Waltz for Debby (1961)
אחד מהאלבומים האיקוניים ביותר של פסנתר הג’אז, עם ניואנסים רגועים ומלאי רגש.(קרא עוד) 
6. Thelonious Monk – Brilliant Corners (1957)
אלבום שמציג את Monk במלוא הייחודיות שלו, עם לחנים מורכבים וחדשניים.
7. John Coltrane – Blue Train (1957)
אלבום שמסמן את תחילת הפריצה של קולטריין ומכיל כמה מהריפים והמלודיות הידועים ביותר שלו. (קרא עוד)
8. Miles Davis – Bitches Brew (1970)
אלבום שהגדיר את הג’אז פיוז’ן והפך את מיילס דייוויס למוביל סצנת הג’אז המודרני.
9. Herbie Hancock – Maiden Voyage (1965)
אלבום שמציג את האלתור הייחודי של Hancock ומשלב אלמנטים חדשניים בג’אז הקלאסי. (קרא עוד)
10. Stan Getz and João Gilberto – Getz/Gilberto (1964)
אלבום שיתוף פעולה שהפך את הבוסה נובה לפופולרית בארה”ב, כולל את הלהיט האייקוני “The Girl from Ipanema”. (קרא עוד) 

ג'אז פייסבוק