חדש במוסיקה הים תיכונית: לא גבר יחיד בוכה בלילה. טובים השניים הבוכים מן האחד. מה הטרנד הזה של דואטים? מה קרה שמצרפים קולות? הרי מדובר בזמרים ליגת על. לא מספיק קול אחד כדי לדאוב את נטישת האהובה? אגב, גם כך – קולות פאר טסי ומאור אדרי נשמעים טריטוריה אייל גולנית. שום דבר ייחודי. אייל גולן עדיין מציב רף. והדיקציה והמנעד הגבוה של פאר טסי  ("עוד רגע את נעלמת") – ממש אותו הדבר. טקסט: הבנאדם מצלצל אליה. היא לא עונה, ואז יוצא לו משפט: "דור של מסכים נהיינו", יענו בקטע של ביקורת על השיחות בניידים, כאילו שהוא אינו משתמש. אז אם זה כל כך בעייתי, שיעיף את הנייד ופשוט ייגש וידפוק לה על הדלת. הכאילו מחאה על שנהיינו "דור של מסכים" סתמית. לא אמינה.
קלישאות (שכיחות בשירים רבים מהז'אנר) – החברים הטובים שהציעו לו להשתחרר, הבריחה המשותפת לאיזו "עיר בטוחה". עדן חסון ששרבט יודע כנראה למה התכוון. סחטיין על הדימוי: "סימנים ליד הדלת/ לב ארוז במזוודה",  אבל  למה לחרב במשפט "כשאקום את תחזרי בחזרה" (כפילות כדי שיהיה חרוז).
מוסיקה: להיט כאב-שברון-לב צפוי. המנגינה תופסת מכה ראשונה. האוזן מתיידדת עם הסלסול. העיבוד האוריינטאלי משדרג את ההתבכיינות המשותפת, אבל בגדול – תחושה של מיחזור-מיסחור או במילים פשוטות: סיעור הקולות לא הביא למהפך בז'אנר.

עוד רגע את נעלמת / לא יודע מה לומר./ את כלכך קרובה לדלת,
לא בונה על שום דבר.
אולי זה טוב/ אנלא יודע. / החברים אומרים לי שאני כבול
בין הרצון להיות פיכח/ ויכוח עם עצמי אולי זה לא אבוד.
עוד רגע את נעלמת/ לא הותרת לי שום ברירה.
סימנים ליד הדלת/ לב ארוז במזדווה.
עכשיו זה רע/ אני בטוח/ דפיקות הלב שלי
אומרות שזה קרוב./ דירה ריקה / טירה בלי מלך.
וכל מה שאני רוצה זה לאהוב.