קשה לדרוש מהלהקה שאוהבת להתלבש בטוקסידו ובשמלות נוצצות בסטייל להקות של פעם לעשות את זה בקיץ הישראלי הלח. לפחות חלקם, במיוחד הבנות הופיעו בלבוש המתוכנן.  מוסיקלית, האטרקציה של פינק מרטיני היא יצירת  אשלית רטרו של להקת עבר שקמה לתחיה.  הלהקה בת עשרה אנשים, שבחזיתה הסולנית סטורם לארג'  (זו שהחליפה את צ'יינה פורבס)  והפסנתרן תומאס מ. לאודרדייל יוצאת למשוט במנהרת הזמן של המוסיקה, עוברת  בין ז'אנרים ושפות  בקלילות מענגת. לעיתים, גם שירים מקוריים שלהם מרגישים כמו שנות העשרים-שלושים, ימים של זמרות ג'אז כמו ג'וזפין בייקר.
פינק מרטיני אנסמבל הפופ ג'אז המולטי-אתני הקוסמופוליטי, היא סוג של מוסיקה שמעוררת בי כל מיני דז'ה וויים. לוקחת אותי כמו תייר לסיור ברחבי המועדונים של פעם. זהו קוקטייל עסיסי מכל הבא ליד.  מוסיקה הוליוודית סטייל שנות ה-40 מתחברת עם רומבה, עם ג'אז, עם מוסיקה ברזילאית, עם מוסיקה צרפתית,  עם מוסיקה קובנית.  לא חשוב הז'אנר. העיקר הוא הקברט הבידורי חוצה התרבויות הכולל מנות גדולות של בידור. הרפרטואר מגוון בפראות. רגע אחד אתה מרגיש שאתה באמצע מצעד סמבה בריו דה ז'ניירו, ורגע הבא אתה נמצא בהופעה של מוזיקה צרפתית בשנות השלושים או בהופעת בידור בנאפולי.
המוטו שמנחה את מפיקי פינק מרטיני – אקלקטיות ראוותנית בלי שקיימת תחושה שזה יומרני. חשתי באיזושהי רטרוספקטיבה אפילו פרודית על המוסיקה הקלה לדורותיה.  מיושן? לא ולא. להיפך: לאודרדייל ושות' באים להדגיש שהמוסיקה הזו היא תערובת נצחית. בלי קשר לסגנון או לסדר השירים, העוגן של הלהקה  הוא  הנגינה הנמרצת בפסנתר של לאודרדייל, הקול הקלאסי של הסולנית סטורם לארג' שהיא זמרת פופ וג'אז נהדרת בעלת קול ונוכחות, שהפכה שיר כמו "Ich Dich Liebe" – משנות ה -60, שהושר על ידי מאמי ואן דורן הגדולה – לחגיגה בימתית.
הערב נפתח ע"י סטורם ב"אמדו מיו" Amado mio  התפנית הקצבית  הגיעה כאשר הסולן ואיש ההקשה טימוטי נישימוטו עלה למרכז הבמה והוביל את הביצוע המלהיב ולשיר הספרדי "Donde Estas Yolanda?".בתמיכת חטיבת הנשיפה הנמרצת. כשאת הקונטרסט מייצר הכינור של ניקולס קרוסה.
ג'ימי הרוד, סיפק חידוש מלא נשמה לשיר הקלאסי  להפליא Exodus  בשינוי קל של הטקסט – "הארץ הזו שלנו". קול הטנור שלו נשמע אחד מפלאי עולם. ההפתעה היתה זמרת בדרנית, מיה מיה שהפכה את הערב לקברט קרקסי, בסטנד אפ מטורף, התרוצצה בתוך שמלת הנשף שלה בשיער פרוע, העלתה שני גברים מהקהל כדי להתעלל בהם במהלך ביצוע Ne Me Quitte Pas. הקהל היה על הרצפה. המפתח למופע שהסתיים בחגיגה קצבית של  השיר "ברזיל", הוא בעיבודים הדינמיים העשירים שהעניקו לשירים משב רוח מלהיב.
פינק מרטיני אינה עוסקת בזווית פרודית או צינית על הרומנטיקה של פעם, הגם שהמופע מלא בהומור.  הרטרו של החבורה מסוגנן כל כך שהוא אינו גולש לקיטש, החבורה עוקפת  את הנוסטלגיה על ידי שחזור של עבר מוסיקלי קוסמופוליטי שמעולם לא ממש היה קיים, אבל על הבמה יוצרת את אותה אשליה רטרו קברטית פנטסטית,  כאילו הוא (העבר הזה) היה גם היה.

שירים: Amado Mio, Quizas Quizas Quizas, Ich Dich Liebe, Anna, Donde Estas Yolanda, Exodus, Flying Squirrel, Ne Me Quitte Pas, Hotel Amour,Tempo Perdido, Hang On A Little Tomato, askim Bahradi, Pana Cand  nu Te Iubeam, Tomorrow, Zundoko Bushi, Une Notte A Napoli, Get Happy/ Happy Days Are Here Again, Yo te Quiero Siempre, Brasil

Pink Martini: Thomas Lauderdale (piano), Storm Large (lead vocal), Jimmie Herrod (Vocal), Timothy Nishimoto (vocal & percussions), Nicolas Crosa (violin), Phil Baker (Double bass), Dan Faehnle (guitar), Reinhardt Melz (drums), Miguel Bernal (percussions), Brian Davis (percussions), Antonis Andreou (trombone), Mihail Iossifov (trumpet

צילומים: שלומי פינטו

וידיאו: Brasil