זהו עוד אלבום שחושף את פלורנס וולש כאחד הכשרונות הגדולים שפרצו למוסיקה בשנים האחרונות. High As Hope, אלבומה הרביעי הוא קול של אמנית שנשמעת בטוחה יותר מתמיד במוסיקה שהיא עושה. פלורנס וולש כותבת על תקופת העשרה והעשרים שלה מנקודת מבט מחודשת, בוגרת יותר. על ההתבגרות בדרום לונדון, על משפחתה, על יחסים, על האמנות עצמה. האלבום אינטימי מאוד, חושפני, הצליל מאופק יותר – יחסית לאלבומיה הקודמים. פלורנס כנה ואמיתית כשהיא מכריזה: "לעולם לא אהיה מינימלית". משקפת את התחושה כי אושר לא תמיד צריך להיות גדול ודרמטי. הוא יכול להיות לעתים קרובות ארצי, הדברים היומיומיים שלא תמיד נמצאים בשירים. You need a big god/ Big enough to hold your love You היא שרה בדרמטיות ב – Big God, ואתה מאמין לכל מילה.
פלורנס אמרה על האלבום: "רציתי גם ליצור הפשטה של פלורנס", היא אמרה על האלבום, "כאילו כל אישה היא פיסות זכוכית קטנה שהתנפצו בתוכה. עכשיו הם מתחברים אליה מחוץ לגופה ונאבקים איתה, אוהבים אותה, יוצאים למלחמה איתה". ב"מאה שנים" פלורנס רואה אור בקצה המנהרה היא שרה "אני מאמינה באהבה / וככל שהיא נעשית אפלה יותר אני מאמינה בה יותר" השירה שלה בשיר הזה נשמעת כגוספל של מטיפה דתית, בעיבוד לפסנתר ולמחיאת כף. השיר האחרון של האלבום, “No Choir”, הוא הכי חושפני בפרויקט החדש שלה. הוא מתחיל כמעט אקפלה עד שהפסנתר נכנס ופלורנס שרה: "אבל אני חייבת להודות / עשיתי את כל זה בשביל עצמי / הבאתי אותך לכאן / כדי להסתתר מפחד עצום בלתי-נסבל". זה אחד האמצעים האולטימטיביים הכנים שאמן יכול לעשות – להודות בשימוש באמנות, במעריצים ובתהילה כמעין אמצעים המקדשים את המטרה.זה אלבום שמרגיש כמו ביטוי טהור של מי שהיא עכשיו כאישה, כאמנית. קרובה אל עצמה. יודעת לספר על עצמה בכנות מופתית.
- June
2. Hunger
3. South London Forever
4. Big God
5. Sky Full of Song
6. Grace
7. Patricia
8. 100 Years
9. The End of Love
10. No Choirוידיאו: Hunger
