זהו אלבום האולפן ה-49 של פרנק סינטרה שיצא בשנת 1967 המוקדש לבוסה נובה. בשנות ה-60 צבר סגנון הבוסה מעריצים בקרב קהל אוהבי הג'אז והפופ. סינטרה הקליט את האלבום עם המלחין הידוע ביותר של הסגנון  אנטוניו קרלוס ז'ובים. באלבום  ז'ובים ניגן על גיטרה והוסיף קולות רקע. סינטרה הלך על האלבום שקט וסקסי, שנשמע כמו רוח ים בלילה קריר – ללא סווינג. השימוש במקצב הלטיני היה בסיס אך לא כנקודת המיקוד של האלבום. העיבודים של  קלאוס אוגרמן התבססו  כלי נשיפה שקטים, כלי הקשה מתונים ושאינם פורצים את המסגרת השלווה של האלבום. זהו אלבומו העדין ביותר של סינטרה,  מדגיש כל שורה בשירים ומביא את יכולתו הווקאלית לשיאים חדשים.
לאחר הצלחת האלבום הזה הוציאו סינטרה וז'ובים אלבום משותף נוסף, Sinatra & Company שיצא בשנת 1971.
יש מעט  ביקורת על כך שג'ובים לא מוצג בצורה משמעותית כפי שהוא צריך להיות, אבל הוא כתב את רוב המוזיקה (7 מתוך 10 השירים)

האלבום היה מועמד לגראמי בקטגוריית אלבום השנה. אך בטקס גראמי שהתקיים בשנת 1968 זכה האלבום, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band של להקת הביטלס.

פרנק סינטרה וטום ג'ובים – מחרוזת בוסה נובה