את המלודרמה הבכיינית בקצב דאנס קובי ממן מוציא לפועל בהתלהבות. כמי שכבר נמצא ברשימת "הדברים הבאים" במוסיקה ה"מזרחית" המקומית, הוא עולה על גל הגברים הבוכים בסערה.
הוי לנשים האכזריות ששוללות מהם חופש. לא צחוק. מאחורי הפופ הזה מסתתרת בעיה של ממש: מה גדול עליו? הבנאדם לא בראש איתה, לא עם החלומות שלה. זה לא הראש שלו, זה הראש שלה, והראשים לא מדברים באותה שפה. הוא לא רוצה ילדים איתה, לא לשחק באבא אמא, רוצה להמשיך להינות ממצב אהבה קיים. הראש שלה במקום אחר: זה כל כך מוקצן שהגיעו מים עד נפש. ההודעות שהיא שולחת מוציאות ממנו  – "את רוצחת".
השאלה למעשה, איננה רק שאלה פסיכולוגית, יותר מכל היא שאלה אתית: עד כמה אנו רשאים לדרוש מבני זוגנו שיוותרו וילכו לקראתנו, "בשם האהבה". אגב, מה קורה אחרי ההכרעה? האם אדם שהפך הורה "בעל כורחו" יכול להסתגל ולאהוב את הילד? האם מי שויתר על ההורות בכלל, או על הבאת עוד ילד, יוכל לסלוח על הויתור הזה?
קובי ממן לא מעמיק. הוא מזניק את ההתייפחות עד פלצט, אבל מוריד 2 אוקטבות לקול נמוך. מה פשר הפער? המספר (נורמטיבי) והבכיין (טראגי)? או יש מצב שהמשחק במנעד הוא חלק מהנרטיב שמייצר את המלודרמה המונעת בקצב דאנס שמתיישר על מסלול אמצע ידידותי לכביש הראשי. צאו לדרך פיתחו חלונות ושירו יחד איתו "מאמי תנשמי אולי/ כן אני אוהב/ ומפחד עלי".  אין צורך להשתתף בצערו. זו גם לא היתה כוונת ארבעת האנשים שעמל על יצירת השיר הזה. 

קובי ממן זה גדול עלי

באמת שאני אוהב אותנו ככה/ לא צריך לרוץ רחוק מידי ואת לא נחה
למה את צורחת/ גם אני רוצה ואני מת מפחד
לארוז את עצמי אחרי כמה חודשים/ לקחת אותך איתי
לגלות את העולם עוד לא גיליתי אותי/ תקראי לי איטי

זה גדול עלי/ חלומות שלך על ילד זה גדול עלי
לשחק באבא אמא זה גדול עלי/ מאמי תנשמי אולי
כן אני אוהב/ ומפחד עלי
זה גדול עלי/ חלומות שלך על ילד/ זה גדול עלי
לשחק באבא אמא זה גדול עלי/ מאמי תנשמי אולי
באמת שאני שונא אותנו ככה/ מי כותב לך את ההודעות
שאת שולחת/ מאמי את רוצחת/ לא יכול לראות תמונות שלך פורחת
לארוז את עצמי/ אחרי כמה חודשים/ לקחת אותך איתי
לגלות את העולם/ עוד לא גיליתי אותי/ תקראי לי איטי

קובי ממן – עד שנגמר

קובי ממן פייסבוק