Let's Impeach the president for lyin'
And misleading our country into war
Abusing the power that we gave him
and shipping all our money out the door
מצדיעים למוסיקת המחאה האנט-מלחמתית? בואו לא נהיה תמימים. זה לא כמו הרוחות החזקות של המחאה שנשבו בשישים. אבל מה: ג'ורג' בוש לא ירצה לשמוע את רביעיית הקשישים בקונצרט האיחוד הזה מ- 2006, ובמיוחד השיר Let's Impeach The President. גם לא ב-Military Madnes , שני שירים מצוינים באלבום החדש. אפשר להצטרף בשירה ל – Shock and Awe רוק הרמוני, בעיבוד כלי נשיפה. "הייתה לנו הזדמנות לשנות חיינו", שרים הארבעה מכל הלב. גם שונאי שירה בציבור כמוני מצטרפים. הייתה לנו הזדמנות לשנות את חיינו, ותראו לאן הגענו. דז'ה וו.
כמה שנים עברו מאז Four Way Street ? אבל מה זה 38 שנים בשביל ארבעה שממשיכים לחיות בגאווה את עברם, ובמיוחד שהמוסיקה (רובה של יאנג מאלבום האנטי ממשל בוש (Living with War ממשיכה להיות רלוונטית. ההסטוריה של הרוק מראה שהייתה יותר שלישיה (CSN) מאשר רביעייה (CSNY) אבל אין כמו הרביעייה לייצג את מוסיקת המחאה האמריקנית, מאז סוף השישים (ההרכב הזה השתתף בוודסטוק)
אני מקשיב לקרוסבי, סטילס נאש ויאנג, מודל 2006, והקולות ההרמוניים הגבוהים אמנם מייצרים סוג של Déjà Vu במוסיקה שנוצרה ע"י ארבעה שהיו במידה כזו או אחרת שונים בטעמיהם המוסיקליי. נעו בין פולק אקוסטי, פופ מלודי ורוק כבד. היום זו כבר הצדעה למוסיקה של פעם, אבל עדין רלוונטית מבחינת מסריה. ג'ורג' בוש מסתבר לא עשה שום דבר שיהפוך אותם לא רלוונטיים.
דיוויד קרוסבי (יליד 1941) היה חבר בלהקת ה-Byrds, גראהם נאש (יליד 1942) בה-Hollies, סטפן סטילס בלהקת Buffalo Springfield וניל יאנג (יליד 1945) שגם הא היה חבר ב- Buffalo Springfiel, אבל ניהל בעיקר קריירה עצמאית. האלבום הזה יוצר גשר בין סוף השישים ל-2006. וזה גשר נפלא, כי במהות הרביעייה מצליחה להחיות את אווירת הימים, למען כל נוסטלגיקן שמתרפק על ימי וודסטוק האבודים,
במופע שהועלה תחת השם Freedom Of Speech ואשר יצא בסרט בבימויו של ניל יאנג, אפשר היה ליהנות עוד יותר מהמקבץ הזה אילו היינו מקבלים אותו בסאונד משופר יותר (הגיטרות, ההרמוניות), אבל בסך הכל Déjà vu ו- Wooden Ships וגם Living with War של יאנג מוחזרים לחיים באופן שמעורר ריגושים, כולל תזמורים ועבודת גיטרות שיכולים לקבל רק מנפילים פרה הסטוריים. אז נכון שאנחנו לא ב-1969, אבל אם ללכת על זיכרונות מתוקים מהימים ההם, זה ה- Déjà Vu הכי מתוק שאפשר לקבל.
הסערה שגרם "Let's Impeach the President" בהופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג
