אפשר לפתוח בקלי קלות מדור שירי הדיכאון של הדור החדש, והם אינם "מזרחיים". רון רווח מיואש טוטאל שופך לב בפופ ישיר, עוצמתי, כואב. אתה יכול לשכוח את כל הימים הרעים, לברוח רחוק, אך אפילו בסוף העולם לא תוכל לברוח מעצמך. ואז נשאלות שאלות של מה הסיפור שלי? האם חיי הם מעגל סגור שבו אני חוזר שוב ושוב אל אותה נקודת אל חזור, נעול בתוך כלא אישי, לא מצליח למחוק זיכרונות מרים. אין כאן ניסיון לתהות על הסיבות שגרמו למצב הפסיכולוגי הנואש. רון רווח מתמקד בעיקר בתחושת המלכוד האישי הרעה
המוסיקה נרטיבית להפליא, הטון משדר את הייאוש, אבדן התקווה, התסכול והדכדוך במנגינה ובקצב שמשקפים את סערת הנפש ברמת אמינות גבוהה.
מעניין אם הקו הזה שולט גם בשירים האחרים שלו, או שהוא מצליח להתגוון, אחרי שמצא מפתח אחד לפתוח את סגור ליבו.
רון רווח בכל יום
בית ראשון:
איך בכל יום חוזר הביתה אל תוך השקט
יש הרבה מקום חלל אין סופי הקול שלך מהדהד אצלי
אם בחרתי ללכת, למה הכל תמיד הופך אותי?
שוב אני שואל.
אם יהיה לי מקום? אם יהיו לי מילים?
אם אצליח להיות בלי להחזיר?
לא לחזור ללילות שלא היה לי אוויר,
איך רציתי לקום וללכת, לקום וללכת.
פזמון :
וזה שוב אותו דבר, שובר את הכל ורק רוצה לשכוח.
איך כל סופ׳׳ש, אותו זיכרון ואין לאן לברוח,
תמיד הכל חוזר אליי.
בית שני:
על הרצפה, פותח ארגזים,
חיים עטופים כלים שבורים ומה נשאר ממך חוץ ממילים.
ואולי יכולתי אחרת,
למה הכל תמיד הופך אותי שוב אני שואל.
אם יהיה לי מקום? אם יהיו לי מילים?
אם אצליח להיות בלי להסתיר?
לא לחזור ללילות שלא היה לי אוויר,
איך רציתי לקום וללכת, לקום וללכת.
פזמון :
וזה שוב אותו דבר , שוב את הכל ורק רוצה לשכוח.
איך כל סופש, אותו זיכרון ואין לאן לברוח.
תמיד הכל חוזר אליי, איך הכל חוזר אליי,
תמיד אתה חוזר אליי…
