מהו בעצם “רוק אקוסטי”? זה לא רוק “שקט” ולא פולק טהור, אלא רוק שהוריד שכבות – פחות חשמל, יותר מגע' פחות פוזה, יותר נוכחות' פחות אגו, יותר סיפור האוסף מתכנס סביב רעיון ברור: שירים שבהם הקול, המילים וההרמוניה חשובים יותר מהווליום.
הרשימה נעה על פני שלושה עשורים, אבל יוצרת תחושה אחידה שמתמקדת בין האר בשורשי ה־singer-songwriter כמו אלטון ג'ון, בלוז רך, לא מתאמץ – אריק קלפטון, ג'יי ג'יי קייל, רוק אלטרנטיבי – הקיור, הקרנבריז, קאסט. המשותף לכולם – רוק שהתבגר, שלא צריך להוכיח שהוא רוק.
כמעט בכל השירים הגיטרה האקוסטית מובילה או לפחות מעצבת את האופי גם כשיש תופים/בס שגם הם משרתים את הסיפור, לא משתלטים דוגמאות: Linger – פריטה עדינה שמחזיקה געגוע, Wild Wood – גיטרה כמרחב טבעי, לא ככלי הדגמה, Maggie May – אקוסטיקה מחוספסת, אנושית. הגיטרה בשירים האלה הגיטרות אינטימיות, לא סולו.
רבים מהשירים בנויים כסיפור. Luka של סוזן וגה סיפור אישי, Daniel של אלטון ג'ון – בלדה של פרידה שקטה, Love And Affection של ג'ון ארמטריידינג – רגש בלי דרמה. גם בשירים “שמחים” יותר כ- There She Goes או In between Days יש תחושת תנועה פנימית, לא חגיגה חיצונית.
זה אוסף ששם דגש על המלודיה – פזמונים שנטמעים, קווים ווקאליים ברורים, הרמוניות פשוטות אך מדויקות. אפילו להקות עם תדמית חדה יותר (The Cure, Gun)נבחרו כאן ברגעים שבהם המלודיה גוברת הרוק.
יש כאן עריכה מעניינת: בריטים כסקוויז, פול וולר, La’s פופ בריטי רך, פופ־רוק חכם, אמריקאים ג'יי ג'יי קייל, שריל קרו – בלוז, דרכים פתוחות, והכול נפגש באמצע.
למה זה עובד כאוסף אחד? כי זה לא ממש “אוסף אקוסטי”, אלא מוזיקה בעלת קווים מלודיים רכים, ועדיין היא רוק. זה אוסף שלא מתיישן, כי הוא מבוסס על הדבר הכי יציב במוזיקה – קול אנושי שמספר סיפור טוב.
רוד סטיוארט – Maggie May רוק אקוסטי The One And Only
