הזמרת מדרום לונדון מעניקה לעצמה מרחב להתגוון עם המנעד הצלילי הרחב של האלבום,  לעיתים היא מבליטה את האופי ה“מחזמרי” של הקונספט, כמו  קטע ה־R&B החלקלק “The WhatsApp Shakespeare”, ובפעמים אחרות היא הולכת על גישה ישירה יותר, כמו בבלדת העוצמה האיטית והנבנית “I Know You’re Hurting”. גם חוזרת לצליל המועדונים המוכר שלה מהעבר בקטע האוס מרשים במיוחד, “Life Boat”.
הקול הוא הכלי הדומיננטי: מעבר בין לחישה לשירה עוצמתית, שבירה מכוונת של הקול (כדי להדגיש פגיעות), שליטה טכנית גבוהה, שלא באה על חשבון רגש. היא לא מנסה להישמע "מבריקה" כל הזמן – אלא אמיתית.
הקול הגמיש של ריי מעולם לא נשמע טוב יותר, והכתיבה שלה מעולם לא הייתה חזקה יותר. קחו למשל את שיר האלבום הבולט והשובבי “I Hate The Way I Look Today”, קטע סווינג-ג'אז שמזכיר את אלה פיצ'ג'ראלד, שבו היא שרה: “אני בסדר עם להיות לבד / אם אני לבד ורזה / יש לי מחשבות כל כך טיפשיות של שנאה עצמית”, או את הפרטים קורעי הלב של “Nightingale Lane”: “זה היה ממש שם, בתחילת יוני / ליד אולד פארק אווניו / עומדת בגשם, צפיתי בו הולך”.
אבל בסופו של דבר היא מגשימה את מהות שם האלבום: האלבום הזה באמת מכיל תקווה. היא מזמנת את חברותיה בשיר “Click Clack Symphony” (בעזרת האנס זימר), לומדת איך להמשיך הלאה בעזרת אל גרין בקטע סול משנות ה־70 הקליל “Goodbye Henry”, ומבקשת את השמים “חופשייה מכל הכאב וכל הפחדים” בקטע הקצבי והמרגש “Joy”. אחרי “הלילה הגשום” ו“הרעם” של הפתיחה הדיבורית, ריי מגלה ש“השמש קיימת מאחורי העננים”, כפי שהיא אומרת ב“Happier Times Ahead”.
“This Music May Contain Hope”  הוא אלבום של מקסימליזם מוזיקלי מרהיב מעוגן בחוויות אותנטיות ורגשות משוחררים, והיופי שלו הוא שהתקווה לא מוצגת כמשהו מובן מאליו, אלא כמשהו שצריך להרוויח אותו.