איך נכנסה ה"צרפתיה" הפרועה הקטנה הזו לחיינו. עכשיו ריף כהן כבר בדרך לחמם לרד הוט צ'ילי פפרז. מה הקשר? אבל מה שעובד – עובד. משועשעת, נחמדה, מצועצעת, מוכרת משהו קוסמופוליטי נאיבי על השכונה שלה. יש כאן חאפלה קטנה, המוסיקה העממית המרקידה עושה כבוד לשכונתיות עם יללות הלה-לה-לה-לה.
פטריסיה אורי כהן, אמא שלה, שרבטה משהו על אזור שבו הכל נקי וטהור מרוע, ציניות אלימות, ורק המוסיקה שולטת. אני מחייך. בכלל, המוסיקה של ריף כהן מוציאה ממני בת צחוק, אבל אינה מטלטלת אותי. נחמדות צרפתית שכזו. ממזריות, שובבות, ניחוחות פריזאיים, אוריינטליות מזרחית. בעיני רוחי אני רואה את הנערה רוקדת בסמטאות שכונתה (הקליפ הבא?).
אבל מה עושים שהממתק הזה נמס מהר מדי. שתי דקות וזהו? עוד דקה והולכים איתה לאירוויזיון. אני הייתי שולח את ריף כנציגת צרפת. מצד שני – גם בצרפת יש אנטישמיות. אז מה שנלך על שיר ישראלי בצרפתית? נשמע מקורי – לא?
ריף כהן Dans mon quartier
;
Dans mon quartier/ On laisse les armes à l'entrée/ Les cyniques, les critiques, les sceptiques/ Les bobards, les vantards,/ Non, n'ont pas l'accès
אצלי בשכונה / לנשק אין כניסה /לציניים, לביקורתיים, לספקנים/ לשקרים, לריכולים
לא, אין גישה// ברחובות ניחוח הלילך/ נותנים לזמן להימתח/ רואים את השמיים בגדול
מדברים ברכות/ על תום ועל חירות
אצלי בשכונה/ לנשק אין כניסה/ למתנשאים, ללגלגנים, לצבועים/ ללחוצים, לשבעים/ לא, אין גישה//שיער פרוע לבנות/ לפעמים הבנים לובשים שמלות/ כותבים שירה על מדרכות/ הילדים נוקשים באצבעות/ כי מוסיקה כאן היא החוק
אצלי בשכונה/ לנשק אין כניסה/ לציניים, לביקורתיים, לספקנים/ לשקרים, לריכולים/ לא, אין גישה
בשקיעה רצים על קו האופק/ הולכים על כדור אדמה/ כמו בבית משפחה/ כאן אין דאגה אף פעם
כי אנחנו אזרחי העולם// אליי לשכונה/ כולכם מוזמנים/ אך את השכונה הזאת/ צריך עוד לבנות
