אולי שלומית אהרון תקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. בינתיים היא נמצאת על התסכול שהעבירה לה רחל שפירא. הבנאדם שמתעורר בבוקר, מלא דאגה ופחד כאילו הוא אחראי לגורלו של היקום. אהרון מבקשת להרגיע, להתנתק מעצמה, להרפות, או במילים פשוטות לעשות סוויץ' בראש ולחיות כמו אותו זוג שמתהלך כאילו כל העולם ביתו בלי שנראים עליו סימני לחץ. השיר הוא יותר משאלה מאשר פתרון. החכמה היא להבין שבעצם מה שמייצר לחץ נפשי, זו לא העובדה של חוסר השליטה, כמו הצורך שלנו לשלוט, והרצון שלנו לכוון את החיים לתוצאה ספציפית לפי בחירה מודעת למצבנו.
השיר מכתיב לזמרת קו נוגה, צליל פסנתר, מנגינה ותזמור שמתכתבים עם התחושה, טון שמתפתח מפגיעות ודכדוך לדרמה המשדרת תחושת הכרה עמוקה בבעיה. המוסיקה אולד סקול בכל מובן, מעבירה את שלומית אהרון למסגרת תיאטרלית שאינה תלויה בזמן. מבחינתה – תואמת את קווי המתאר הבסיסים שלה כזמרת ששרה אמת החצובה מתוכה.
שלומית אהרון למה לא את צילום ובימוי צילומים – אבי בן זקן
כי לפעמים הבעיה היא/ להתעורר ליום נוסף/ בלי דאגה ובלי פחד/ בלי הרגשת אשמה סתומה
בלי נשיכה בנשמה/ בלי מועקה ובלי לחץ.
פשוט לקום לשמש/ בלי מודעות מוגזמת/ ככה/ לשתות בעצלתיים/ קפה עם השמים/ בנחת
תראי תראי אותם/ איך הם הולכים במלוא קומתם/ כאילו כל העולם הוא ביתם/ כמו חוק של הטבע
תראי תראי אותם/ איך העולם נפתח לקראתם/ הם מתהלכים כמו בביתם
ולמה לא את בעצם/ למה לא את/ בעצם.
אולי תרפי ליום יומים/ מן ההרגל הקטלני/ בלי לעשות מזה עסק
ברק של יופי פתאומי/ וגרם של בטחון עצמי/ כבר יעשו איתך חסד.
תקומי אל השמש/ בלי מודעות מוגזמת/ ככה
תשתי בעצלתיים/ קפה עם השמים/ בנחת.
תראי תראי אותם…..
עכשיו תרפי, ותני ליופי/ לפגוש אותך כמו שאת/ בלי דאגה ובלי פחד.
