שלושים ותשע שנה מאז ששלמה  ארצי הוציא את השיר (האלבום "לילה לא שקט" – 1986), ושורות הבית האחרון נשמעות כמו נבואה שהגשימה את עצמה:  "עכשיו על כביש מהיר, במכונית שאת קנית /אני נוהג זהיר מאנשים /מחלומות, מרוח גזענית/ זו לא אותה המדינה / כבר לא אותו החדר/ רק שיר כמו זיכרון בלתי נמנע".
שלמה ארצי התגעגע אז לישראל אחרת של ילדותו. כל כך התגעגע שהוא השתמש במטפורה "מאיימת": "אני אקדח טעון געגועים" והוסיף  "האצבע על ההדק" על רקע איצטדיון הומה אדם". הגעגועים הם לישראל של הסודות הכמוסים, והיום במשמעות אף יותר חזקה, בעידן שהרכילות הפכה לשיח לאומי ולממנף רייטינג.
"שדות של אירוסים" הם מרחבי נופים של "בתים דומים" (קיבוצים), נופים אנושיים נכחדים שנפשו של שלמה ארצי יצאה אליהם. השיר מעביר תחושה של געגוע, כאילו נכתב מתוך זיכרון אישי. השיר כתוב בסולם מינורי, שמעניק אווירה מהורהרת ונוסטלגית, אך יש בתוכו רגעים שבהם המלודיה נפתחת לסולם מז’ורי, שמכניס תחושת תקווה והתעלות. ארצי שר בטון אישי, כמעט דיבורי, שמעניק תחושת קרבה למאזין.
אפשר להתאהב מחדש בשיר היפהפה הזה, במנגינתו האלמותית, במשהו הישראלי שבו, שקיים גם בטון החם של שלמה ארצי הטרובדור, שסיפור כמיהתו מכיל את האדם כתבנית נוף מולדתו, געגוע לאירוסים כמו למדינה אחרת.

שלמה ארצי שדות של אירוסים בהיכל התרבות ת"א צילום: שי קדמי

שם היו בתים פזורים איים איים /שם ילדותי ומה איתי / אני אקדח טעון געגועים/ וזה חוזר, את מבינה / חוזר אליי בחדר / כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע
באצטדיון נדהם וצר מלהכיל / עם כל בני האדם אני יוש  / מחכה שהקונצרט יתחיל/ הלהקה כבר מוכנה / האצבע על ההדק / כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע
אז לא הייתה לי מכונית גדולה / אז לא ידעתי מה יש בשוליו / של הרחוב היחידי / שמעברו היו כמוסים / סודות, שדות של אירוסים/ שם היו בתים דומים, בלילה מי הבדיל / ולפעמים משם באים אליי / עוד ילדים אולי לא ילדים/ זו לא אותה המדינה / כבר לא אותו החדר / כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע
עכשיו על כביש מהיר, במכונית שאת קנית / אני נוהג זהיר מאנשים/ מחלומות, מרוח גזענית
זו לא אותה המדינה / כבר לא אותו החדר/ רק שיר כמו זיכרון בלתי נמנע

שלמה ארצי פייסבוק