12 שנה חיכינו לאלבום חדש של שלמה גרוניך. 11 שירים חדשים מחזירים את היוצר המופלא הזה לימיו הטובים. חלק מהשירים נכתבו בעקבות השבעה באוקטובר בחיפוש אחר חידוש האמונה באדם. השיר הראשון באלבום, "זריחת האדם", ובו המילים "ראה עוד נראה את הבוקר עולה, את זריחת האדם הקרֵבה" הולחן בשבוע של השבעה באוקטובר.
Oh my love, השיר האחרון באלבום הוא שיר של ג'ון לנון שגרוניך שר באנגלית המקורית ובעברית, עם רמזי לחן מ"קצת אחרת" וממוזיקה ערבית. הוא מספר, שלראשונה בחייו הוא רואה את השמיים ואת העננים והכל ברור אצלו בלב. גרוניך: “הרבה דברים במדינה הכואבת שלנו כבר לא כמו אז – וגם אני לא, אבל בעבודה על השירים החדשים הרגשתי שאני חוזר אל עצמי: אל הפסנתר, אל תחושת ההלחנה של התקליטים הראשונים שלי. לראשונה בחיי אני מחפש ומצליח למצוא, דווקא עכשיו, בגילי ובזמני, אופטימיות ואור, ומאמין יותר מתמיד בכוחן של האהבה, החברוּת והמוזיקה. אני מקווה לזרוע תקווה ולשתול נוחם ואמונה באדם דרך השירים.”
זריחת האדם – אמיר אור – שיר של כאב ותקווה, תוגה ויופי, שבר ואמונה באנושות. הלחן והמילים נעים בין תחושת חורבן לבין אמונה מחודשת באדם. "זריחת האדם" היא מטפורה עזה לתחייה מוסרית/רוחנית של האנושות, אולי גם לתחייה אישית של האדם מתוך שברו. גרוניך נוגע בהומניזם, אמונה בפוטנציאל האנושי, גם אחרי קטסטרופה. זהו המנון שקט לאמונה בטוב האנושי, לא אמונה נאיבית, אלא זו שנולדת אחרי שהלב נשבר. גרוניך בונה כאן שיר שהוא גם תפילה, גם הצהרה מוסרית, וגם הבטחה רכה: שהאדם עוד יכול לזרוח.
ושוב כמו אז – לאה גולדברג שיר שנע בין זיכרון עבר מתעתע, ציפייה להווה משתנה, ותחושת השלמה עם גבולות הקיום. שיר על המעגליות של החיים והזיכרון, על הרצון להבין – וההבנה שאולי אי אפשר.
המוזיקה והמילים מהלכות יחד בשביל השקט של האדם הבוגר, שנושא עבר שלא נמחק, אך בוחר לא ללכת בגדולות – אלא לראות את העץ שנרכן. המוסיקה: מהלך שגרוניך מרבה להשתמש בו כדי לבטא שינוי רגשי בתוך השיר.
תודה אהבה – מאיר ויזלטיר שיר שמכסה טווח רגשי רחב דרך טקסט מינימליסטי, כמעט ילדי, אך מלא מודעות ועומק. מוגש בלחן פאנקי–גרובי, עשיר באנרגיה ובחיות, שמייצר מתח פורה בין שירת הלב הפשוטה לבין הגרוב החי והבועט. ויזלטיר בחר לכתוב בטון ילדי-לכאורה, אך מתחת לפני השטח יש אירוניה רגישה: לא מדובר בילד, אלא במבוגר שבוחר לא ללעוג לתום, אלא לחזור אליו כבחירה מודעת. הבחירה החוזרת במילה “אהבה” לא יוצרת שחיקה – אלא מטעינה אותה שוב ושוב במשמעות חדשה, בגוף חדש. גרוניך וויזלטיר מציעים סוג חדש של שיר רוחני עכשווי – בלי דת, בלי מטאפיזיקה, רק תודה. ואהבה. זהו שיר שמבקש מהמאזין לא לקחת את עצמו ברצינות יתרה, אבל לקחת את האהבה ברצינות מלאה. גרוניך זיהה את הקצב הטבעי של השיר והופך אותו למעין שיר גרוב-שירה. אין כאן דרמה. אין הרמוניות מסובכות. הגרוב הוא המסר, כמו שהאמת ביומיום היא האהבה.
יום חופש – לאה גולדברג – זהו שיר על חירות מחשבתית, שחרור מהעולם המחנך והמסביר, ועל כוחן המרפא של התמיהה, הטבע, והשתיקה. גולדברג מתריסה נגד שיח ההסבר וההבנה הפורמלית: היא מבקרת את הדידקטיות של ספרים שמבקשים ללמד "עולם" – אך בשפה נוקשה, יבשה. יש כאן התרסה כלפי ידע תיאורטי ריק מחוויה. זה לא זלזול בלמידה, אלא קריאה ללמידה חווייתית, שקטה, עמוקה יותר – כזו ששייכת ללב לא פחות מאשר לשכל.
"והאם אני אבוד בין דברים יפי קרבה?" – שאלה שמנסחת בדידות בתוך שפע של יופי: גם כאשר הכול סביב יפה, מקרב, יש תחושת ניכור – לא בהכרח חיצונית, אלא פנימית. "או אולי הרחוק ביותר משיב נפשי אלי?" – תהייה אם אולי דווקא מה שמרוחק – הכוכב, הרוח, השתיקה – הוא זה שמחזיר אותנו לעצמנו. פרדוקס של הרוחני: הקִרבה אינה בהכרח פיזית. היא יכולה לבוא מתוך ריחוק שמעמיק את התודעה. שלמה גרוניך מחזק את הטקסט בלחן שמדגיש שבריריות, פתיחות, רגש. יחד נוצר מניפסט לחיים שלא נמדדים בתשובות, אלא בנכונות לשאול.
ולפעמים – מיה קימל – שיר שמהלך על התפר שבין זיכרון ואובדן, כאב ופיוס, נוכחות והיעדר. זהו שיר שמתפתח כמו חלום צלול או ריקוד פנימי בין דמות לדמות – אולי נאהבים, אולי אדם וזכרונו, אולי נשמה ופצע. הלחן הנוגה והמהורהר של גרוניך מעצים את השיר המבוצע בדואט עם ניצן בר בכך שהוא אינו פותר את המתח, אלא נשאר איתו – עוטף אותו ברכות אך לא משכך אותו. זהו שיר שמתקיים כולו בתוך האינטימיות שבין זיכרון חי לבין אובדן מתמשך. הנמען של השיר אינו נוכח במובן הגשמי, אך חי בנפש, בריקוד, בשקט, באור ובחושך. זה לא שיר של פרידה – אלא שיר של חיים לצד אובדן. של השלמה עם זה שהאהבה קיימת גם אם האדם איננו. של ריקוד עם הזיכרון, ושל תקווה שייתכן גם "שנאהב" שוב. גרוניך הלחין עם נגיעות מינוריות שמעמיקות את תחושת ההשתהות. לא "ממריא" עם המוזיקה – אלא נשאר קרוב לקרקע, מאפשר למילים להוביל. הביצוע שלו מרגיש כמו נשימה כבדה שמבקשת הקלה, אך מוצאת שלווה זמנית בתוך החזרתיות.
בְּטֶרֶם – יהודה עמיחי בביצוע הדרמטי של שלמה גרוניך, הוא שיר סף שמתרחש על הגבול שבין ההווה להתהוות, בין החיים לסופם, בין החירות לסגירה, בין הפוטנציאל למימוש (או להחמצה). זהו שיר של רגע אחרון, מבט אל נקודת הזמן לפני שהכול מתקבע, כאשר עוד אפשר — לחשוב, להרגיש, לבחור, לומר. גרוניך חושף בלחן הזה את עוצמת החרדה והתחינה שמתחבאת מאחורי חזרותיו של עמיחי על "בטרם". השיא מגיע עם שלושה מושגים כבדים "בטרם החוק ייכנס לתוקפו", "בטרם אלוהים יסגור את כפו", "בטרם נלך מפה" החוק – ייצוג של כוח חיצוני, בלתי אישי, מחייב. אולי גם החוק הפנימי שהאדם כופה על עצמו. אלוהים – דימוי של סגירת כף ידו מרמז על סיום הבריאה, סיום החסד, סגירת האפשרות להתפלל. המוות – "נלך מפה" הוא שיא הפשטות, אבל גם שיא האימה: היעלמות טוטאלית. בשיאו, השיר מציג ספירה לאחור קיומית, מעין התראה אחרונה, לפני סיום האפשרות לחיות באמת. הלחן דרמטי, מתוח, מעט טקסי, כמעט תפילה. המלחמה בין רוך וקשיחות במוזיקה מקבילה בדיוק למה שהשיר מדבר עליו: עוד רגע ואי אפשר יהיה לשיר בכלל. הלחן נבנה בהדרגה, מתחיל בנמוך, שקט, מתבונן, ומטפס אל שיא רגשי שמסתיים לא בהתפרצות אלא בחלל פתוח של השתהות, כאילו מישהו עצר את הזמן.
בוססמבה – מירב רוט – השיר הכי שובב, קצבי, צבעוני באלבום – אך מתחת למסכה הסמבאית העליזה, מסתתרת אמירה משמעותית , על בריחה אל הריקוד, הנוסטלגיה והאהבה, אל מול עולם כאוטי ומעיק. השיר הוא דו-שיח בין אב לבתו (ים גרוניך) בין דורות ובין מוזיקה למציאות, אשר שואב את כוחו דווקא מהיכולת ליצור רגעים של חסד בתוך הבלגן. "בוססמבה" הוא מילה מומצאת, הקושרת סגנונות מוזיקליים ברזילאיים – בוסה נובה ל-סמבה.הבוסה נובה רכה, לירית, אינטימית. הסמבה שמחה, קצבית, תוססת, תנועתית. גרוניך משלב את השניים כדי לחייך אל תוך הקושי. פזמון החוזר – "ארץ בוערת… המציל סגר את הים..". – רמז ברור למצב מדיני-חברתי מתוח (מלחמות, פוליטיקה, אלימות). "המציל סגר את הים" – דימוי שמתאר מצב חירום, חוסר ביטחון, קיץ אבוד, ועם זאת, הפתרון המוצע איננו זעקה – אלא: "כמה טוב שנשארה עוד בוססמבה בעולם" – הריקוד כמעשה של הישרדות נפשית, של תקווה עיקשת.
פָּקַל – מיכאל זץ יצירה קטנה שמצליחה ללכוד במילים פשוטות ובעיבוד קליל בסגנון רגטיים את אחת התחושות הכי אנושיות: הצורך לקחת איתנו פיסות של יופי, תקווה ונחמה – כדי לשאת את משקל החיים. גרוניך שר אקט הישרדותי- איך אנחנו אוספים רגעים יפים כדי לשאת על הגב, כדי לא לשכוח שיש אור גם כשיש עומס, שיש פריחה גם כשיש משבר. לא הכול נמדד במה שאנחנו סוחבים, אלא גם במה שבחרנו לקחת איתנו כדי להישאר שלמים.
הרגטיים הוא סגנון פסנתר אמריקאי משנות ה־20, קליל, קופצני, שובב, מלא שמחת חיים. גרוניך, בבחירה מבריקה, משתמש ברגטיים כדי להפוך את השיר לנייד, מחויך, מרקיד – אך לא שטחי.
גם השנה – לאה גולדברג – השיר מציג תמונת עולם רכה, עגולה, כואבת ועם זאת מלאת תקווה. זהו שיר קצר מאוד אך בעומקו הוא טעון באמירה פילוסופית ומוסרית עמוקה על מחזוריות החיים, טבע האדם, והיכולת לשאוף לטוב גם כשהעולם נשאר כפי שהיה. גרוניך, בהגשה נוגה, כמעט מהורהרת, אינו מנסה לייפות – אלא ללטף את השיר בזהירות, בדיוק כמו שהשיר מתייחס אל השנה שחולפת – בעיניים פקוחות, לא מתלהבות, לא מיואשות, אלא מלאות חמלה וקבלה. הרהור קיומי מינימליסטי על הזמן, האדם, והתקווה. לאה גולדברג מציירת עולם שבו הכול משתנה – אך שום דבר לא באמת חדש.
ובכל זאת – כל שנה יש מישהו שמבקש טוב. הלחן של גרוניך כמו עוטף את האמירה הזאת במוזיקה שיכולה הייתה להיות שיר ערש – אבל היא בעצם תפילה קטנה של אדם בוגר שלא ויתר על האפשרות לאור.
אֵיפֹה – דן פָּגִיס – גרוניך מרכך את הפילוסופיה דרך המוזיקה – והופך את המועקה האקזיסטנציאלית של פגיס למשחק מחבואים עדין, שמעורר הזדהות, עצב ופליאה. השיר הוא תזכורת לכך שתחושת אי־קיום עלולה לבוא דווקא מהמקומות הפשוטים ביותר – חדר ילדות, מראה ריקה, קול שלא נשמע. בביצועו של שלמה גרוניך, עם העיבוד הג'אזי המחוייך הטקסט מקבל חיים חדשים – השיר נע בין צחוק סמוי לדמעה חבויה, בין ילד למבוגר, בין חיפוש להיעדר, ובסופו – משאיר אותנו עם שאלה: מה הופך אותנו ל"אני"? אולי זה קולו של אחר, אולי מילה, אולי מנגינה.
אהובתי Oh my love – ג'ון לנון – שיר אהבה אינטימי ופשוט, שדרכו מתאפשרת הצצה לרגע נדיר של התעוררות פנימית ורגשית. בגרסה של גרוניך, עם הלחן המקורי הרך והביצוע הרגיש, השיר הופך להצהרת אהבה קיומית שנעה בין עדינות לבין גילוי עמוק – כמעט רוחני. "I see the wind / oh, I see the trees / everything is clear in my heart" – לנון אינו מביט רק החוצה – הוא חש את החוץ פנימה. התרגום של גרוניך שומר על הרוח הפיוטית והרגשית של המקור. גרוניך לא תרגם את כל השיר, אלא עובר בין שפה לשפה, כמעט כמו נשימה. המעבר בין האנגלית לעברית יוצר דו-שיח פנימי, קול בינלאומי וקול אישי־מקומי. הליווי הפשוט והעדין בפסנתר – נותן מרחב לנשימה ולרגש, בלי סנטימנטליות מיותרת. הגישה של גרוניך מאופקת, מדויקת, צלולה – הוא לא מבצע את השיר, הוא חי אותו. זהו ביצוע שמגשר בין תרבויות, בין דורות ובין לבבות – ומזכיר לנו שהאהבה האמיתית היא זו שמשיבה לנו את עינינו אל הפלא שבפשטות.
שורה תחתונה: האלבום הוא פסיפס מוזיקלי־רגשי עשיר, שמאגד בתוכו פיוט, כאב, פליאה, ילדות ואהבה.
זהו מסע בין לחנים אינטימיים, גרוביים, ג׳אזיים וליריים — המלווים טקסטים של לאה גולדברג, דן פגיס, יהודה עמיחי, מאיר ויזלטיר ואחרים, בעיבודים שמפגישים רוח עמוקה עם חדוות חיים. גרוניך, כמאסטר של רגש וצליל, מביא כאן אלבום של השלמה, בהירות והודיה, שמרגיש כמו פרק בוגר, רך ומואר ביצירתו – מכתב אהבה לאהבה עצמה.
צילומים: מרגלית חרסונסקי, נעמה פרידמן
