33 שנה אחרי מותה של המשוררת לאה גולדברג, ניסו זמרות-יוצרות לפרשן שיריה בלחנים חדשים. החוט המקשר בין השירים: חסרונה של האהבה, מצב שהוליד שירים אירוניים צובטי לב.
הלחנת שירי משוררים שלא נכתבו להלחנה הוא אתגר מוסיקלי ממדרגה ראשונה. המשיכה של מלחינים לשירים של לאה גולדברג היא לא מקרית.יש בשירה שלה שילוב נדיר בין פשטות מוזיקלית לעומק רגשי, מה שהופך אותה כמעט “מולחנת מראש”. .העברית שלה זורמת, מדויקת עם מקצב פנימי ברור. הרבה מהשירים שלה בנויים במשקל וקצב שמזמינים הלחנה, כמעט כמו פזמון שקיים עוד לפני שהתו הראשון נכתב. המלחין “נשלים” את מה שהמילים אמרו.
.בשירים של גולדברג יש הרבה שתיקות, רמיזות, חצאי אמירות. המוזיקה נכנסת לשם, ממלאת את החללים הרגשיים. השירה שלה לא “תקועה” בתקופה, אין בה סלנג מתיישן, אין תלות בהקשר רגעי, ולכן עשרות שנים אחרי שנכתבה, היא נשמעת: רלוונטית, חיה ומזמינה הלחנה מחדש. בשורה אחת: לאה גולדברג לאכתבה שירים שדורשים מוזיקה, היא כותבה שירים שמזמינים אותה.
אהובה עוזרי ומיטל מעודה פותחות את הדיסק הראשון בביצוע ל"לתמונת אמא" (לחן של עוזרי). זה החיספוס של עוזרי, זעקת הלב של מעודה, והביצוע טעון מאוד, הגם שמשמעויות הטקסט מעט מתפספסות. מכל מקום – מהחריגים האותנטיים בדיסק.
אתי אנקרי מתרפקת על "הנשיקה האחרונה" בעיבוד עכשווי יפה. שיר געגועים המבטא סערת רגשות גדולה. אפרת בן-צור שרה בטון בתולי "הילדה שרה לנחל", ביצוע רוטט בלחן לא סימטרי. גליה ירון ב"השחר" מצליחה להעביר את האירוניה של גולדברג. הדרה לווין מקוננת את "הנער היה חגיגי ועצוב" יותר מאשר שרה אותו. ורונה קינן שרה את "חמסין" בצורה דרמטית מאופקת ומאוד נוגעת. שרון רוטר לא ממש עוזרת למילים של "לא אהבתי" להתרומם. הסיום: דודוש קלמס הקלידן של "הדג נחש" מסמפל וממקסס את המשוררת קוראת "משירי ארץ אהבתי" לקטע טריפ-הופ אלקטרוני. לאה גולדברג על רצפת הדאנס? – תתהפך בקברה. מצד שני, לשמוע את קולה יותר מחצי נחמה.
בדיסק השני נמצא ביצועים ישנים לשיריה. אילנית – "אהבתה של תרזה דמון", נורית גלרון – "מה יהיה בסופנו", נתנאלה – "ימים לבנים", ריטה – "כובע קסמים" ואיך אפשר בלי "בארץ אהבתי השקד פורח" של רוחמה רז. מיוחדים יותר: אחינועם ניני שרה "אילנות"י, דנה ברגר – "שלושה ימים", קרני פוסטל – "מדוע הילד צחק בחלום" וגרסה חדשה של יהלי תורן ל"החליל".
. אם ללכת על הדיסק הכפול – אז גם בזכותהספרון המהודר הכולל טקסטים, איורים מקסימים משלה, ביוגרפיה, תצלומים ישנים מחייה של גולדברג. דיסק שהופק עם הרבה אהבה וכשרון.
"לתמונת אמא" (לחן: אהובה עוזרי) – שיר שכתבה המשוררת לאמה, לחכתה ולעדינותה. הן גרו בדירה אחת, והאם צילה, נשארה בה בודדה, כי ימיה האריכו מימי ביתה שנפטרה מסרטן בהיות בת 58.
"פרידה" (לחן: ורד קלפטר) מבליט את נטייתה של המשוררת להביע את רגשותיה בלשונות מושאלות מהדברים הפשוטים.
"הנשיקה האחרונה" (לחן: אתי אנקרי) מילים המציינות את הזמן שמפריד בין אהבת הנעורים הראשונה לבין ההווה של הדוברת.
"שירי סוף הדרך" – על פניות החיים הרבות, שיר שאומר מה עלינו לעשות כדי לשקוע בייאוש ובשיעמום של בנליות בידורית
"משירי הנחל" – "הילדה שרה לנחל" (לחן: אפרת בן צור) שיר רביעי ממחזור "שירי הנחל" בהם לנחל יש תפקידים ייצוגיים שונים. הוא העולם, הזמן, התפילה, ובשיר הזה הואהאהוב או כוח האהבה המושך אליו והוא אכזר כעתיד לא נודע.
"השחר" "למי שאינו מאמין" (לחן: גליה ירון) – שיר של של בדידות נואשת, שרק השחר (לא האהוב) חוזר אל הדוברת כבן האובד.
"הנער" היה חגיגי ועצוב (לחן הדרה לוין ארדי) שיר שמתנגן בו מוטיב מרכזי של שירתה – אהבה שאין לה הגשמה.
"חמסין" (לחן: אדם שפלן ורונה קינן) הדוברת מודיעה לאימה "שבגרה והיתה לאישה" אך איפה? בחדר שכל תריסיו מוגפים ובארץ "בת חמסין עקר ונוקשה"
"אהבה ראשונה" (לחן יסמין אבן) המילים הקשות "איי מפולת דם ואפר" המציינות את הזמן המפריד בין אהבת הנעורים הראשונה לבין ההווה של הדוברת כאילו נעלמות ונסחפות בזיכרון המאושר.
"אהבתה של תרזה די מון" (לחן: נורית הירש) ממחזור שירים שזכה להלחנות רבות. בשיר שנכתב ב-195, מתאחדת האוהבת עם הנבחר להיות אהובה מבלי שידע זאת. הפרדודכס היפהפה בשורת הסיום – "עת בדידותי נגעה בבדידותך" והרע בדידות שנוגעת בבדידות איננה בדידות…
* כל הציורים בחוברת – לאה גולדברג, ניהול אומנותי: דני רכט. מפיק: ניצן זעירא.
