אביב גפן הוא דמות שנויה במחלוקת. הוא גידל דור שלם של “נערים כועסים”, פתח דלתות לרוק האלטרנטיבי, ונתן מקום לשיח רגשי ולא ממלכתי במוזיקה. הוא אחד היוצרים המשפיעים והבולטים במוזיקה הישראלית מזה למעלה משלושה עשורים. יצירתו עברה תמורות רבות הן במישור הטקסטואלי והן במישור המוזיקלי, המשקפות את התפתחותו האישית והאמנותית, גם את השינויים בחברה הישראלית.
גפן מרבה לכתוב על חייו האישיים- על אהבות נכזבות, התמודדות עם כאב, ניכור, בדידות, ועל יחסיו עם הוריו – במיוחד עם אביו, יהונתן גפן. כבר באלבומיו הראשונים, כמו "זה רק אור הירח" ו"עכשיו מעונן", הוא חשף את עולמו הפנימי הסוער, את הכאב על אובדן חברו (ניר שפינר), וחוויות אישיות קשות.
בשנות ה־90, גפן התבלט כקול מחאתי: אנטי-ממסדי, פציפיסטי, ולעיתים אף פרובוקטיבי. הוא תקף את תרבות הצבאיות, עודד מחשבה חופשית, וקרא לשלום. “שיר תקווה”, שנכתב לזכר רבין, מבטא כאב אמיתי על הכישלון של החברה הישראלית. גפן היה מזוהה עם דור "ילדי אור הירח", שביטא ניכור כלפי הממסד, המדינה, והצבא. הוא ביקר את הנורמות החברתיות, והציג תמונה עגומה של המציאות הישראלית. שירו "עכשיו מעונן" הפך להמנון של דור שלם שהרגיש מנותק ומאוכזב.
שנות ה-90 (ה"ילד הרע"): התקופה הזו התאפיינה בטקסטים אפלים, נואשים, ביקורתיים ואישיים מאוד. שיריו ביטאו תחושות של אובדן דרך, בדידות, וייאוש, ופנו לקהל צעיר שחש תחושות דומות. הביקורת כלפי הממסד והחברה הייתה חזקה ובוטה.
שנות ה-2000 (התמתנות וחיפוש אחר משמעות): עם אלבומים כמו "יומן מסע", חלה התמתנות מסוימת בטקסטים של גפן. הוא עדיין עסק בנושאים רגשיים, אך ניכר שינוי לכיוון של חיפוש אחר תקווה, משמעות וקשרים אנושיים. שיתוף הפעולה עם אריק איינשטיין בשיר "יומן מסע" סימל את המעבר הזה.
העשור השני והשלישי של המאה ה-21 (התבגרות, אבהות, פיוס והפנייה לקהלים רחבים): בשנים האחרונות, ניכרת התבגרות משמעותית בטקסטים של גפן. האבהות, הפיוס עם הציבור הדתי (לדוגמה, שיתוף הפעולה עם אברהם פריד בשיר "בצורת"), והמעבר לפריים-טיים (למשל, תפקידו ב"דה וויס") השפיעו על כתיבתו. הוא עדיין נוגע בכאב ובגעגוע (כמו בשירים שנכתבו לאחר פטירת אביו, יהונתן גפן), אך עם פחות כעס ויותר השלמה, והפנייה נעשית רחבה יותר ופחות "נישתית". שיריו משקפים כיום יותר נוסטלגיה, חרטה והתפכחות, לצד עיסוק ביחסים אישיים.
גפן כותב בשפה לא גבוהה או פיוטית במיוחד. יש לו סגנון מאוד “שלו” – לפעמים בוסרי – אבל תמיד כנה. ב“עכשיו מעונן”, הוא השתמש בדימויים פשוטים להביע מצב נפשי סוער.
הוא הושפע מאוד מלהקות כמו פינק פלויד, רדיוהד ודיויד בואי הוא שילב אלמנטים של רוק אלטרנטיבי, בגרסאות פשוטות ונגישות יותר.
בתחילת דרכו -הרוק שלו היה בוסרי, עם אקורדים בסיסיים וגיטרות פתוחות. בהמשך, בעידן Blackfield – ההפקה נעשתה יותר עשירה ומערבית. העיבודים השתנו לאורך השנים.
מגיטרות דיסטורשן וסאונד גולמי בשנות התשעים דרך עיבודים תזמורתיים לפסנתר בשנות האלפיים ושילוב בין סאונד נוסטלגי להפקה עדכנית בשנים האחרונות.בשנים האחרונות, המוזיקה של גפן נוטה יותר לכיוון הפופ המרוכך והאקוסטי, לעיתים עם שילוב כלי מיתר. הדגש הוא על המלודיה והטקסט, פחות על העוצמה הרוקיסטית. הוא נשען על המלודיות המוכרות שלו, אך עם הפקה עגולה ונוגה יותר, המשקפת את התבגרותו והתיישרותו אל המיינסטרים. אלבומו האחרון, "היסטוריה של תאונות", מציג חזרה לסאונד אקוסטי ומלודי, מבלי להתחכם, אך עם הפקה פופית יותר.
אביב הוא מלודיסט מצוין. הלחנים מלודיים לעיתים קרובות קודרים, אחת מ"נקודות החוזק" שלו כיוצר – היכולת לתרגם רגשות מורכבים ללחנים נגישים ומרגשים. גם כשהטקסטים כבדים או קודרים – הוא מקפיד על מנגינות שנכנסות ללב. דוגמה: “האם להיות בך מאוהב” – שיר מאוד פשוט מלודית, אבל בעל עוצמה רגשית עצומה.
קולו שברירי, אינו חזק טכנית – אך זהו חלק מהקסם שלו. דווקא הפגיעות והחולשה הקולית תורמות לעוצמה הרגשית.
יצירתו של אביב גפן היא מסע ארוך ומרתק של התפתחות. מ"ילד רע" ומורד עם טקסטים אפלים ומוזיקת רוק אלטרנטיבית, הוא הפך לאמן בוגר ומגוון, המשלב פופ עם נגיעות רוק, ופונה לקהלים רחבים, תוך שמירה על עומק טקסטואלי ורגשי ייחודי. השינויים ביצירתו משקפים את המעבר מהשוליים למרכז, ואת התבגרותו כאדם וכאמן.
