אחרי ששמענו את הדואט שלו עם הפסנתרן מישל קמילו, טומטיטו (עגבניה קטנה בספרדית) הולך על גיטרה נטו. ואיזה נטו. האיש צועני, חי עם אשתו בנותיו וסוסיו במחוז אלמריה, ונחשב לאחד מנגני הפלמנקו המבוקשים. המוסיקה אומרת הכל. טומטיטו עושה שימוש במבנים
רגעים קסומים" הוא עניין יחסי, כי יש כאן שירים שלי אישית מעלים את מפלס הגעגועים ולאחרים אולי לא אומרים דבר. מצד שני, כשנינו פרר קורע גרונו ב"מירזה", זה פונה לחצי מדינה. גם כשג'ו דסאן שר "הו שאנז אליזה". ומי לא
לא מאוחר להכיר את החבורה הוולשית הזו. היו שמועות רעות (עניני אלכוהול) על חבריה לאחר הקודם שלה "מקולל ומבורך בצורה שווה" אבל אם הבלגנים הובילוה ליצירת המופת הזו, הכל היה שווה. מהפתיחה "גודספיד" שומעים קול רוטט רב-גוונים של CERYS MATTEWS
אווירת אחרי-חצות נינוחה ומלטפת אופפת את אסופת הקטעים של הזמרת בעלת הקול הקטיפתי. ג'וני מנדל שעל העיבודים עלה על מסלול הג'אז השקט, בעיקר בלדות סטנדרטס, והעיבודים הם מופת של עידון והתחשבות בקול הרך והנוגה. גם כשהורן מגבירה קצב, במסגרת טריו, זה
איך נשמעת בוסה נובה באיטלקית? – בוסה נובה באיטלקית ועם הפתעות. קיימת סצינה ברזילאית בארץ המגף, הרכבים שעושים בוסה עם אסיד ג'אז, מוסיקת קלאבים, לאונג' ונוסחאות אחרות. מה יגיד לכם השם? SAFE NOIRE שום דבר. אבל זה ההרכב שעושה את ההבדל
באוקלהומה סיטי נולדה ב-1983 חבורה שלאורך השנים המשיכה לאתגר את עצמה. האלבום הזה הוא המשך מסע האתגרים, ואתם יכולים לקרוא לתריסר הקטעים בכול שם "אינדי", "אלטרנטיב", "פרוגרסיב". צריך לשמוע. לא להגדיר. אם את הקודם שלהם Yoshimi Battles the Pink Robots
לוקה, סינגר-סונגרייטר אירי כותב ושר הכי הפשוט. את אלבומו החמישי הוא מקדיש לקאברים, גיטרה אקוסטית, והקול הזה מגיע לפסגת הרגש בגירסה ל_BAD ל U2. אבל בדרך כלל זה איפוק אמוציונאלי. ההתחלה ב"מייק יו פיל מיי לאב" של דילן, ביצוע כמעט
