לסטיב טיבטס יש כנראה תשובה מה פשר השם המוזר של האלבום. הצלילים של הגיטריסט האמריקאי נשמעים אף הם מוזרים, אבל מאוד ייחודיים ומיוחדים. טיבטס בונה מרקם צלילים בדחף אימפולסיבי. מעין מסע בזמן, בחלל. המוסיקה היא תרחיש אקוסטי-חשמלי אלקטרוני, צלילי הקשה
אני שומע את רוברט פלנט צורח "מאז שאהבתיך", וזה בלוז בריטי מעורר געגועים, כמו קלסיקות אחרות באלבום. זהו ההרכב שעשה הסטוריה בין 68' ל-80', ובנה נדבך חשוב בבריטיש בלוז-רוק-מטאל הבריטי. "דייזד אנד קונפיוזד" בדיסק הראשון לקח אותי לפינק פלוייד. "בלאק
אני ממשיך להתפעל מיושרה, מכנותה הרגשית של טרייסי צ'פמן. ציפור נדירה. היא סטורי טלר, "מספרת סיפורים" אמינה עד הסוף, וכול השאר תלוי בהפקה המוסיקלית שחייבת לחשוף נכון את הסיפורים האלה. כאן היא קיבלה את ג'ון פאריש, המפיק של פי.ג'י הרווי. התוצאה: זה אולי הטוב מאלבומיה
לאספן שממשיך במסעו בעקבות אלביס: זה אוסף מסיבובי ההופעות, שנפתח במוטיב המפורסם מ"2001 אודסיאה בחלל". אלביס אנרגתי, רוגש ומרגש, עמוק, מלודרמטי. כמעט הכל: מ"ברנינג לאב" דרך "ג'וני בי גוד", "פראוד מרי", "אין דה גטו", "לאב מי טנדר", "קנ'ט הלף פולינג
