לילה, רוח, גשם, כוכבים, כולם ישנים ובאמצע הרחוב הבנאדם שר מתחת למעיל – "ראיתי זוג עיניים מסרבות להיפתח/ צוללת אל עצמך עמוק ביום שלך". אני מתקשה באנדרסטייטמנט להאמין לטקסטים כאלה שמנסים כביכול לייצר מציאות מסתורית-רומנטית. מה שיפה פה זוהי המוסיקה
כשאומרים כמעט בנשימה אחת ויטני יוסטון, מריה קארי, סלין דיון, שוכחים נדמה לי את טוני ברקסטון. לא פחות דיווה מהן, לא חסר לה דבר מכול מה שיש לנ"ל. ואולי יש לה יותר להציע בז'אנר הזה של שירי אהבה בתערובת פופ
זוהי הרפתקאת סקסופון אינטנסיווית, אמוציונאלית בדרכה (ההקלטה האורגינאלית יצאה ב-1964, הדיסק ב-2005). אלברט איילר, טנור סקסופון, משתמש במוטיב אפילו נאיבי כדי ללכת בדרכו האוונגרדית בקטע הפותח Gohsts מהסקסופון יוצא צליל עצבני, חסר מנוחה, המאלתר תחילה על מנגינה כמו עממית כדי
ברנינג ספר, רגאיסט רוטס מהגדולים באמת, (מועמד 9 פעמים לפרס הגראמי, זכיה ב-1999 על Callin' Rastafari) חוזר לקלאסיקה של הרגאיי. הוא היה שם כאשר הכל החל. זה אמן רגאיי ממדרגה ראשונה, והאלבום הזה ראוי ללא ספק להיכלל בין הגדולים שלו.
