מאי ב18, 2017

נצ'י נצ'
ישראלי חדש

כל הזמן הזה

נצ'י נצ' (רביד פלוטניק) לוקח על עצמו את תפקיד החברה ששופכת את כל מה שיש לה להגיד עליו (האהוב לשעבר) ועל התקופה המחורבנת של אהבה כפוית טובה. את כל מה שיש לה להגיד – הוא אומר, כמו כדי להזדהות ולרדת

מוסיקה הופעות

ההצגה

משך כשעה וחצי קיבלנו אירוסמית' כמו שאירוסמית' כנראה נשמעה בארבעים וכמה השנים האחרונות – ואמורה להישמע. אולי זה לא מפתיע: הם מופיעים באותו הרכב כמו לפני 48 שנים. עדיין מוצגים כלהקת הרוק הגדולה של ארה"ב, ולפי ההופעה בפארק, הם כנראה

דומניקו מודוניו
אוספים

להיטי הזהב של איטליה.

פופ איטלקי מבחינתי נשאר אי שם בשישים ובשבעים, מדומניקו מודוניו ועד פסטיבל סאן-רמו בימים שהוא הוא היה פסטיבל הזמר הישראלי. שמות כאדריאנו צ'לנטנו, ג'יאנו מורנדי, ג'יליולה צ'ינקוונטי, פפינו די קפרי, ניקולה די בארי שמורים במחבואים הנוסטלגיים שלי, מעוררים ריגושים חוזרים. הפופ האיטלקי של השישים-שבעים היו רווי השפעות מבחוץ. ממוסיקה לטינית ועד

מדרדאוס
מוסיקת עולם

אנתולוגיה

תערובת של פאדו מסורתי מלודיות מינוריות, גיטרות אקוסטיות, אקורדיון וקלידים מקשטת את הטונים השמיימיים של תרזה סלגיירו. גם כשההרכב הזה מנגן נטו, יוצא צליל שנובע מצניעות. יש במוסיקה הזו משהו מהפיוט והעצב הברזילי של אמנים כז'ואאו ז'ילברטו. שלווה של עומק,