גם אם יש לרונה קינן מילים קשות על "הזמן הזה", כמהות של תקופה, היא עושה שימוש קליל בשירת ה"לה לה לה" הקולקטיבית כדי לבטא ציניות, כמו כדי לומר, שבסופו של דבר, אין מי שבאמת יקח ברצינות את האמירה על הזמן הזה,
מה רצו להגיד סגיב כהן את טל שגב? שהחיים עוברים, שהחיים יפים, שהשירים ברדיו הכי יפים במזרח התיכון, שהחיים יקרים, שכל המדינה בדרכים? שנעשה כבוד לחיילים? מה עושים כאן החיילים? זה כמעט מזכיר את "והפרחים לצה"ל" של שרהל'ה שרון. השיר
הפחד כאובייקט אבסולוטי דומיננטי שאתה לומד לחיות איתו. מירי מסיקה מזדהה עד אימוץ לשון זכר ("אני מפחד עלייך") עם הסיטואציה בחבירה לראפר איזי (ארז שרון) כדי לשדר את התובנה משתי נקודת מבט – נשית וגברית,- בין תחושת הדאגה, הבהלה שיוצרת
"בני אנד דה ג'טס" שהוקלט בהופעה שר אלטון בפלצט צרחני לקול תשואות הקהל, נבחר לפתוח את האוסף. די מפתיע לפתוח דווקא בזה את הדה בסט אופ אלטון ג'ון, שחגג באלבום הזה יום הולדת 60. זה הראשון מתוך 18 קלאסיים מהקריירה של ג'ון,
