כך כתבתי על ההופעה האחרונה של יגאל בשן באוקטובר 2016: יגאל בשן של השנים האחרונות הוא כותרות של משהו-לא-טוב-קורה-לאיש. הנסתר האפיל על הגלוי. העיתונות חיפשה סיפורים בין מסדרונות בתי חולים. בשן אמר "כשיהיה לי נוח לספר את הסיפור – אספר". ואז קראנו
18 שנה אחרי מותה, ביום הולדתה ה-61, שרים זמרים את שיריה של עפרה חזה. זהו אלבום קאברים לשירים שמזוהים איתה בפרויקט משותף של כאן גימל וחברת "הליקון מיוזיק". שני מצבים: או שהגרסה החדשה מעניקה לשיר/ הארה חדשה או שהיא סתמית, ואז עדיף לחזור לביצוע
למרות שעזבה "בלי לדבר", המליצה לו לכתוב את כאב העזיבה –"כי שירים כמו הלב תמיד סופם לכאוב". בז'אנר הים תיכוני, אזכיר ליהלומי את קלימי, המתמחים בז'אנר, הרבה שירים – סופם אינו לכאוב אלא לעשות שמח. לשמח-לשמח-לשמח. מצד שני, צודקים, יש
די בקול המלנכולי של ארקדי דוכין ובמנגינה שתואמת מצב רוחו כדי לייצר בלדת אהבה פשוטה, שבה היוצרים דאגו לחרוזים מתאימים ("עזוז-לזוז", "דחליל-דליל"), כשהם מנסים להתחמק מהנדוש במעין הומור ("גוסס" במקום "מת" עלייך). על השאלה מדוע הבחורה יצאה איתו לבלות בצימרים בדרום
לשניהם אין כבר מה להסתיר. רואים עליהם את התחושות. העצבים חשופים. שניהם מבינים שזה המצב. השריטה שלו שרטה אותה. הנשיקה והסטירה שבעקבותיה. מתכון למלנכוליה מתוקה? תרצו: מתיקות מלנכולית. קרן פלס מבקשת התאהבות מחודשת. היא אוהבת דואטים. זה מסייע לה לנתב דרכה
מחפשים מתכון לדאבל בתחרות בת"א, כדי שעם ישראל יוכל לטפוח לעצמו פעם שניה ברציפות על השכם הלאומית. אולי נמאס כבר לשמוע שעשינו את זה פעם (יזהר כהן, חלב ודבש), אבל נכון: אשכרה יש תקדים ויש מצב לטפח אשליה. הראל סקעת היה
