לצחוק או לבכות? עדן חסון לא בוכה, לא צוחק. שר לה בהתלהבות את מה שהוא רואה אצלה, שהיא עצמה אינה רואה או מודעת: שהיא חיה בסרטים – "מסדרת ת'מציאות" לפי ההזיות שלה, משחקת אותה מאושרת – "משחקת את האידיאל". לפי
תמר אייזנמן שולחת ד"ש עם שיר מהעיר שיוצאת מהסגר. רוח בלוז נושבת, ואני עולה על המונית שלה לסיבוב בעיר. אחרי ארבע וחצי שנים בניו-יורק, הרוקרית התל-אביבית המאוד מבטיחה (בזמנה) מרגישה טוב בקור וברוחות של העיר הגדולה. מזג האוויר והעיר מתאימים
מה יכאב לה? – "זה"… יכאב לה. מה זה הזה הזה? לא רק דלות השפה היא שורש הרע אצל מי שיחשיב עצמו לבטח "סינגר סונגרייטר", אלא המונולוג השטחי של הכמו-מתנצל בפניה, ש"מסביר" מה קורה איתו: לא בנוי למסגרות, לא שולט
ג'ירפות זה גלעד כהנא, כהנא הוא הליבה היוצרת, הטון השליט, הנוכחות המובילה, המנגינה והקצב. הוא הסיפור והוא המספר. הוא התוכן, הצורה והסגנון. הלהקה היא אמצעי. השיר הוא כהנא מובהק. הרפטטיביות, הצליל, ההטעמה של המילים. השיר מתאר מצב של אישה מבואסת
