אולי שלומית אהרון תקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. בינתיים היא נמצאת על התסכול שהעבירה לה רחל שפירא. הבנאדם שמתעורר בבוקר, מלא דאגה ופחד כאילו הוא אחראי לגורלו של היקום. אהרון מבקשת להרגיע, להתנתק מעצמה, להרפות, או במילים פשוטות
היא "אחת כזאת" שמסתירה ביום וחושפת (בצעקות) בלילה. סובלת מאהבה נכזבת. המחשבות רצות לה באמצעות רצף פשטני של "ואולי", שאומר שהיא לא בטוחה בשומדבר. אולי יש מצב שהוא יבוא אליה, שהזמן ירפא, שהם ייפרדו ואולי הוא בכל זאת כל מה
מה שהמוח חושב, מה שהלב מרגיש. נכון שהגיע זמן לדבר, אבל מילים ומנגינה משרטטים יותר מדויק את נפתולי אהבתה. באהבתה היא מנסה להקשיב לעצמה, שואלת שאלות, עושה חשבון נפש מול בן זוגה. זה הטון של יובל גיגי שבולט ברכותו/ רגישותו.
למרות היותו של השיר כתוב כשיר אהבה, Dance me to the end of love נכתב, למעשה, בהשראת השואה. לאונרד כהן נזכר: "ידענו על כך, שבמחנות ההשמדה, ליד המשרפות, רביעית מיתרים אולצה להופיע ולנגן ממש בזמן שהאימה הזאת נמשכה. אלה הנגנים
יש שיגידו, ברוס ספרינגסטין עושה קריוקי למבחר שירי סול, אבל כמו שהוא עושה את זה, עם כל כך הרבה אהבה לחומר המקורי, השירים האלה חוזרים בגדול. באלבום האולפן ה-21, ספרינגסטין מתמקד בשירה בלבד בסדרת קאברים לשירי R&B ונשמה, כשהמטרה היא
הוא ישתנה רק אם היא תרצה? אם מכיר במגבלותיו – מדוע לא ישתנה כאן ועכשיו. מה מהות התנאי? עושה לה טובה? מצד שני, הוא מציע ששניהם יחיו בסרט. כותבי השיר שרבטו/ חנטרשו משהו בשמו של מי שהילד שבו "מחפש אהבה".
