הצמד הבריטי צייז וסטטוס Chase & Status הוא אחד ההרכבים המצליחים ביותר מבחינה מסחרית הקשורים ל-Drum'n'Bass ו-Dabstep, עם אלבומי פלטינה רבים, סינגלים רבים ועבודות הפקה עבור אמנים גדולים כמו סנופ דוג וריהאנה. חלק מההקלטות שלהם הן המנונים מלאים שהשתלטו על
שלום חנוך ומתי כספי על במה אחת? מה רע? שניים מהיוצרים/ מוסיקאים הגדולים של המוסיקה הישראלית במפגש להיטי הלהיטים שלהם. מה הבעיה? שהקשר הסגנוני ביניהם קלוש? שהקומבינה נשמעת יותר "כלכלית" מאשר "אומנותית"? אז מה? תשאלו את הקהל בסוף הערב. רק
אצל דיאנה קרול,אין הרבה טקסים. לא מסרים ולא הסברים. בלונד על שמלה שחורה, שלושה נגנים. מתיישבת לנגן. לטס דה מיוזיק סווינג. ויש לה סווינג. שם אלבומה האחרון – "לילות שקטים" התאים לערב. יש לה נוכחות קולית (מ – Cool), מאופקת,
זה אינו השיר הכי טיפוסי לניל יאנג. הוא שר שיר אהבה באמצעות מטפורה פשוטה. לטון ולשירה אפשר להתייחס באופנים שונים, סנטימנטלי ורך או מחוספס, אדמתי. מבקר הרולינג סטון דיבר על "הקלישאות המייגעות של כוכב העל". הקהל ומעריציו של יאנג דילגו
הייתה חגיגה יוונית שלא ניתן לתאר במילים. אבל נתחיל מהסוף: פוליקר הבין שבימים אלה בלתי אפשרי חגיגות נטו, כשבחוץ האדמה רועדת. הוא בחר לסיים בשיר המצמרר "איך קוראים לאהבה שלי" – השיר היחיד בעברית בתוכנית, שיר שמגויס בעת שחשים כי
ה"לא נעים לשדר בידור" בימים אלה היה המוטו הבולט של התוכנית הפותחת. המנחים נשמעו מתנצלים. ההתנצלות הפכה חנופה ממותקת. חיברו את התוכנת בכוח לאירועי המלחמה לצה"ל, תירצו את השידור ב"מוסיקה מנחמת". שרו "מילה טובה" בפתיח. סופו של דבר – (כמו
