אוספים הם המצאה מסחרית של חברות המוסיקה. עורכים לקט ממצה מכול התקליטים/דיסקים של היוצר זמר, אלא שבדרך כלל מה שנקרא "דה בסט אופ" בלעז, אלה הלהיטים הקליטים, בהנחה שיחפשו על שירים מוכרים. מכירים. מבחינה זו, האוסף של קורין אלאל מנסה
רון בוכניק מחפש מילים לומר דברים על מי שאיננו. לפי דף המידע מדובר בחברו שי אל כנפו ז"ל, שוטר שנפל בשבעה באוקטובר בעת שהגן על המשתתפים במסיבת הנובה. המילה "אז" החוזרת בשיר מתחילתו מעידה על המחסור במילים לבטא במדויק את
עידן שירי הניחומים שלאחר הסערה, וטובים שניים מן האחד. רוך וקושי דרים זה לצד זה. צד אחד "ריח חזק של הסוף" ומאידך כמה יפות האהבה והשקיעה. אין צורך לחפש את הקיטש בנרות. הוא מציף את העולם. הוא נמצא ממש כאן
אחר צהריים אחד ב-1973, הבזק של השראה הביא את דולי פרטון, זמרת הקאנטרי, לכתוב שתי קלאסיקות. תחילה הגיעה ג'ולין (Jolene) – להיט ענק, לבדו שם נרדף לפרטון. השני "אני תמיד אוהב אותך" – I Will Always Love You. השיר הזה,
באחת הכתבות שקראנו השבוע נכתב: בילי ג'ואל חזר להדרן – אבל למה הוא חיכה כל כך הרבה זמן כדי להדליק שוב את האור? בילי ג'ואל כמעט בן 75. עם Turn the Lights Back, הוא שוב בן 20, רומנטיקן על מלא.
הוא היה נושא השיר השיר המפורסם של רוברטה פלאק – "הורג אותי ברכות", והאמת: דון מקלין ממשיך להרוג אותי ברכותו. במועדון "מתגעגעים לסוונטיז", דון מקלין הוא אחד החברים הרצויים, כותבי הבלדות המקובלים ומעוררי הגעגועים, מה שתמיד מעורר אצלי את השאלה
כותבי השירים וולטר בקר ודונלד פייגן השיקו את סטילי דן (Steely Dan) עם אלבום בכורה מוזר-מפתה, ועם זאת כזה שקיימת בו מעין דואליות של מיינסטרים ופופ אלטרנטיבי, נגישות וחמקמקות גם יחד. בעידן של כוכבי גלאם ורוקרים הניתנים לזיהוי מיידי, שני
