הכל אבוד או שיש אופק כלשהו? כפיר בסון, סינגר-סונגרייטר ליגת על, מתלבט בין היכולת לאי היכולת למצוא את הכוחות והמשאבים שבו להפוך את הכאב לתקווה שתקדם את השינוי והריפוי. מה שמתחיל כשיחת ייאוש מתבוסה, משנה כיוון: מתוך ענני גשם מחכים
מהי אהבה? אהוד מנור ניסה לפענח את הקושיה במילים פשוטות. אהבה היא פחד וכאב, אבל גם נכונות לוותר: ו"אולי נלמד לוותר עד/ לתת יותר/ עד שתיוותר רק אהבתנו". מילים פשוטות: ננקה הרעשים מסביבה עד שתישאר רק היא, נטו. המילים לא
באופן טבעי הצלילים האלה הם חלק אינטגרלי מסרטו של רומן פולנסקי על חייו של הפסנתרן ולדיסלב שפילמן בגטו ורשה. לא לשכוח שפולנסקי עצמו הוא ניצול שואה (נמלט מגטו קרקוב בהיותו בן 7) שופן היווה את מרכז הרפרטואר של ולדיסלב שפילמן,
יש סיפור מאחורי הקלעים של השיר. לא בטוח שהמאזין הלא מיודע יבין את השתלשלות העניינים (*) או מה שמוביל מבית הכנסת ברחוב שד"ל בתל אביב לחיפוש אחר הדבר האמיתי. מה שתופס מיידית זה החיבור של אהוד בנאי לדאב-רגאיי, מקצב מתיידד
זוהרה שרה שיר משמר עצמי – הוראות שרידות לא ליפול, למצוא את המציל שלה אחרי חרדה מתוך הכרה שהסערה כבר מאחוריה. "You're not falling now, it's just how it is, we're on the ground tripping fake holes", ולפי עדות דף
ליאונרד כהן בחר בעצמו 31 השירים. לא החסיר דבר. תגידו שם של שיר. "סוזן" – בטח. "תחילה ניקח את מנהטן" – בודאי. "דמוקרטיה". "הרקידי אותי". אני לא מאלה שטוען כי כהן 1968-1974 טוב יותר מכהן של 1988 עד 2001. אני
