יש משהו מרתק, מציינים על גבי העטיפה במפגש בין שניים שמעולם לא נפגשו בעבר. השאלה היא כמובן: מה יום מיומיים. תשובה: רישאר גליאנו אשף האקורדיון והבנדוניאון ואדי לואיס באורגן המונד נועדו זה לזה. המוסיקה היא ג’אז רומנטי המנוגן ע"י שניים
יוגב גלוסמן עושה פרסוניפקציה של הלב – פיזית ורוחנית. הלב הוא ישות עצמאית – לא רק לגוף יש לב, גם ללב יש לב. הוא גמיש, הוא משתנה בהתאם לנסיבות ומגיב כמו שבן אנוש היה מגיב. קונים? תן לדמיון ללכת במקומך.
רובה של המוסיקה ה"מזרחית" במקומותינו עוסקת באסקפיזם ובבידור. גם כשבחורה נוטשת את הגבר בשיר המזרחי, יש חפלה יותר מאשר צער וכאב אמתיים. דודו טסה עשה שיר מזרחי שמגיע ממקומות של כאב אמיתי. אין כאן בלוף. הטון, המנגינה וההפקה באים מעומק
היא משנה לו את החוקים. כולו מלא תקלות, והשירים לא שירים, והוא חווה "אהבה רעילה". עדן חסון לא משנה חוקים, וגם אם המציאות בארצנו מכתיבה סוג אחר של שירים, מבחינתו השירים יוצאים כפי שהוא כל הנראה רוצה. הקריירה לא תסבול
קרוליין המתוקה/ זמנים טובים מעולם לא נראו כל כך טובים/ הייתי רוצה להאמין שהם לעולם לא ייעלמו/ אבל עכשיו/ תסתכלי על הלילה והוא לא נראה כל כך בודד/ מילאנו אותו רק בשניים/ וכשכאב לי/ כאב זורם לי מהכתפיים/ איך אני
צליל דיין שרה מונולוג מורכב של גבר. מה שהוא אומר לעצמו, מה שהוא מרגיש. מה שמתסכל אותו. השירה לשון נקבה לא נשמעת מתאימה לשיר אישי מאוד, שמתמקד במאבק פנימי, בניסיון לצאת ממעגל מייאש. צליל שרה מנקודת מבטו ותחושתו של מי
