צ’ארלי ביירד הגיטריסט מאוהב בבוסה נובה ובשירים של קרלוס ג'ובים, ואחרי כתריסר אלבומים שהקדיש לסגנון, הוא הולך על עוד אחד. ביירד משתף זמרת נפלאה, מושה אדנט, שאני שומע בפעם הראשונה בקטעים "סו דנסו סמבה" ו"פוטוגרפיה" בסגנון השירה של אסטרוד ג'ילברטו.
אריק ברדון סולן "החיות" היה בן 10 כששמע לראשונה את "בית השמש העולה", שיר פולק ישן שהוקלט לראשונה ע"י הזמר ג'וש ווייט. המילים לא ממש דיברו אליו. הלחן – לא הרפה ממנו. אנחנו מדברים על נער צפון אנגליה, בפרבר מתועש של
אבישי כהן כבר מזמן אינו מוסיקאי של ג'אז בלבד. הוא המלחין, ונגן הקונטרבס וגם הזמר שנפתח אל מוסיקה באשר היא – אתנית, ישראלית, לדינו, לטינית. "אורורה" (אלילת השחר במיתולוגיה הרומית) שיצא בלייבל הג'אז האמריקאי היוקרתי "בלו נוט", הוא תמצית הפתיחות שלו,
אחרי 13 שירים ברור שעידן עמדי עשה אלבום חיים, אם לא – אלבום חייו. האירוניה והפרדוקס: החוויה הקשה מנשוא שחווה במלחמת אוקטובר היא שעומדת מאחורי השירים האלמותיים האלה. אני לא מרבה להשתמש במילה "מרגש" בגלל שרוקנו אותה מתוכן אמיתי עד
לא ראיתי את המחזמר "השנה היפה בחייך" (הערה לעצמי: מבקר מכובד – תקנה כרטיסים, אל תחכה שיזמינו אותך…). קיבלתי את הדוגמית הזו בביצוע לי בירן. היוצר אוהד חיטמן הוא, אם יורשה לי סופרלטיב, המקצוען מס.1 בכישרון התיאטרלי שלו להפוך סיפור
6 כחולים לא הספיקו לאודי שניידר לשרוד בתוכנית. האם יש כזה פער בין הקהל המצביע ובין השופטים? נראה שכן. יש נקודה בתוכנית ריאליטי, שבה המיינסטרים מנצח את החריג האומנתי. שניידר הוא דוגמא לפער הזה. הוא שר "שלג בשרב" של שירי
