אני מקבל בממוצע חמישים-שישים שירים חדשים (סינגלים) בכל שבוע לסקירה מהאתרים המתמחים בהפצה, שהיא כיום דיגיטלית לחלוטין. ההוצאה הקלה של סינגלים יוצרת שוק שהוא הרבה יותר משיטפון. זה כבר צונאמי. גם זמרים יוצרים סוג ג' או ד' מאמינים שהם הולכים
שירי מחאה מתחברים בשנים האחרונות לראפ. "פרצופה של המדינה" יכול היה להיכתב כראפ, אבל תיסלם לא הייתה מעולם ראפ. היא עשתה מהטקסט המצוין של ניצני פופ מעולה, שהצליח לשדר את המסר. מה רצה יאיר ניצני להגיד? בואו לא ניתמם. הפרצוף של המדינה הוא בבואה של
למה אלבום שלם משירים של כותב מילים? והנה המילים שמצאתי בתשובתו של דני בסן : "יש דברים שרציתי לומר הוא ביטוי מדויק לחוסר היכולת שלי לכתוב טקסטים יענקל'ה רוטבליט הוא האיש שם מילים מדויקות בפי"… צלילי פסנתר ליריים וקונטרבס מקדמים
נצרף את כל הביצועים שלה ב"הכוכב הבא" ואת A New Day Will Rise, ונקבל את מה שהתברר לי כבר באודישן הראשון שלה, כשביצעה את Anyone של דמי לובאטו, ולא השנה עד ה-Dancing Queen ו-Writing's OnThe Wall בגמר. יובל רפאל הפכה
הזיכרון שנשאר לו ממנה – היא עושה כביסות, והוא שר לה בסלון. שחר הלל הלחין זיכרון וגעגועים למי שעודדה אותו אז "לשיר בכל מקום", "לקרוע את העיר" ו"תמיד זה הרגיש לי כמו כפיים כשאת מביטה ולא אומרת כלום". למעשה שיר
אוספים פופוליסטיים בדרך כלל לועסים חומרים מוכרים. רוב השירים מוכרים מאוד. הרדיו טחן אותם עד דוק לא רק בשנים ההן. גם ג'ון לנון נמצא כאן בשיר הרומנטי הכי מושמע שלו – "ברנש קנאי" Jealous Guy. אלטון ג'ון – "נר ברוח",
