השיר בביצוע רן שפירא, הכתוב בלשון נקבה, מתאר דמות נשית הנמצאת במרחב פנימי של זיכרון, געגוע, ואי-מימוש. זהו טקסט שנע בין עבר להווה, בין מה שנאמר למה שלא נאמר, ובין שקט פנימי לצעקה שלא יצאה. העובדה שהשיר מבוצע על-ידי זמר
חיים איפרגן מקונן בלדת פופ ים-תיכונית דרמטית, רוויה ברגש, בסלסול ובגעגוע, שמספרת סיפור על חברות עמוקה שנשברה בעקבות אהבה. השיר מסופר בגוף ראשון – הדובר פונה אל "אח שלו", שהוא ככל הנראה חבר נפש, אולי אפילו כמו אח אמיתי, שעבר
השיר מגלם בעדינות את אחד הנושאים הכי אוניברסליים ורוחניים שיש – הכמיהה לשיבה, לבית, לאהבה, לשורש. הוא כתוב כדו-שיח רך ואינטימי בין שני קולות שלו, אלישע גושן, ושלה, לירוז מילוא, שמדברים על אהבה שנפגעה אך לא אבדה. הפתיחה מעלה נוסטלגיה
ההחלטה של שלמה גרוניך (בן 76) לחזור לבמה בסוף 2025 להשקת אלבומו החדש "תודה אהבה" עוררה סוגיות מורכבות – בריאותיות, אישיות, מוסיקליות וחברתיות. בני משפחתו של גרוניך פרסמו בעבר כי הוא סובל מדמנציה, וכי יש לו ניתוקים, שמאפיינים את המחלה,
