כמה היינו רוצים להיות שם, אי שם ב-1975, ולהאזין שוב ליצירת המופת של פינק פלויד "Wish You Were Here" כיצירה חדשה בפעם הראשונה, במקום לשמוע אותה דרך 50 שנות ראייה לאחור, אבל גם ראיית הלאחור לא רעה, במיוחד אם זה
בניגוד לסרטים, שבהם נדיר שניסיון שני (או שלישי) ליצירה מחדש של סרט, מוזיקה היא "חיה" יצירתית מסוג אחר. רק בגלל שהביטלס עשו עבודה נפלאה בשיר אחד לא אומר שג'ואן באאז או אלביס פרסלי לא יכלו לעשות את אותו המנגינה בדרכם
שיתופי פעולה בין ענקי מוסיקה שנראים מצוין על הנייר, לא תמיד מוכיחים עצמם בפועל. להיפך: הם יכולים להתברר כמגלומנים וחסרי השראה. אבל כשאגדות כמו הפסנתרן צ'יק קוריאה והגיטריסט ג'ון מקלפלין נפגשים, תמיד יש תחושה, שלא יכול לצאת מזה משהו רע, ויש
סטינג דיבר על "Shape Of My Heart" בראיון ב -1993: "רציתי לכתוב על שחקן קלפים, שהמהמר לא כדי לנצח אלא לנסות להבין איזשהו היגיון מיסטי במזל או במקרה, משהו שבין חוקי המדע לדת. הבחור הזה הוא פילוסוף, הוא לא משחק
השיר שעידן חביב שר מתנהל כמו תודעה עייפה שלא מצליחה להיאחז בסיפור אחד רציף. הכול קורה לאט, כאילו המחשבה נגררת אחרי עצמה, עם מוזיקה שמרחפת ברקע ולא דוחפת קדימה אלא שוקעת לתוך אווירה חלומית. זה לא נרטיב, זה מצב נפשי.
מאיה רוז שרה שיר פופ עכשווי קליט, מהוקצע ומכוון מיינסטרים, עם נוכחות קולית מרשימה ואמירה רגשית ברורה. זהו שיר שנועד להיות מרים, מחזק, ומעורר תחושת ביטחון. המסר: חוסן זוגי יכול לעולם מאיים. השיר משתמש בדימויים קיצוניים (הוריקן, גל צונאמי, זומבים)
שלב הניפוי הראשון הסתיים. קיבלנו מספרים מ-68 נשארו 21. מתחיל השלב השני של הניפוי. כל פרק – משבעה נשארים שישה. הפנים מתחילות להיות ממוקדות יותר לוינה. גם השופטים עוברים מבחן: שני האדומים שנתנו עדן חסון ואיתי לוי לאלונה ארז היו
