מצאתי עצמי במסע מחודש על פני שיריו, עבודת האזנה מאומצת, שהיה בה גם אלמנט של גילוי מחדש של שירי טרובדור הפופ העברי הגדול. ממרחק השנים (25 שנה אחרי מותו-נפטר 18 ביולי 1999) ), האבדה נראית יותר גדולה. אבידה לשפה, ליצירה, גם לקהל, שחלקו הגדול לא היה מטריח עצמו להגיע לסתם ערב של מאיר אריאל או למקבץ שיריו בעודו בחייו וגם לזמרים וליוצרים, שמרגישים אולי כצאן ללא הרועה הרוחני ועושים לו מידי פעם מחווה.
ככל שהשנים חולפות, מתגעגעים יותר ויותר לדבר האמיתי. מוקירים יותר את מי ששר על זרעי קיץ שמעוררים ערגונות, שיר כאב עובר ושב. הטרובדור, הבדרן, המצחיקן, המשורר, הבוב דילן המקומי, הבלוזיסט, גם איש הקאנטרי והפולק, הציניקן המחודד, עם קריצת העין שלא הייתה לאף זמר מקומי. מתגעגעים לאיך שהאיש ידע לשורר ולשיר זרם מחשבותיו. מאיר אריאל לא היה משורר המהפכה, הוא גם לא שר מתוך אמונה שישנה את העולם. הוא רצה להאיר ולהעיר, בלי איזושהי תקווה, שיש אור בקצה המנהרה. That's Life, ואין סיכוי לשינוי, אולי דווקא בגלל חוסר היוהרה הזו, המחאה שלו נותרה עוצמתית, חוצה את גבולות הזמן, רלוונטית.
השיר “לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ” מציג מבט ציני על מצב הלוחמים בזמן מלחמת ההתשה.
שירים כמו “מודה אני” משקפים את גישתו המיוחדת לאמונה, שמערבת תודה והערכה לחיים תוך שמירה על גישה אישית ולא שגרתית.
השירים שלו מציגים לעיתים קרובות סיפורים אישיים, חוויות יומיומיות, או מסעות נפשיים. דרך סיפוריו, הוא מצליח לגעת בנקודות אנושיות משותפות ולהעביר תחושות של כמיהה, כאב, אהבה ואובדן.
מאיר אריאל לא היה זמר מחאה במובן החברתי-פוליטי של המילה. אפילו היה ציני כלפי "שירי מחאה", כמו שכתב ב"דאווין של שיר מחאה": "אז מה הדאווין של שירי מחאה/ כל פעם חוזרים לאותה נקודה/ מה שלא תעשה/ המים נוזלים". מצד שני – הוא הציב מראה לנבחרי הציבור ב"נרקומן ציבור" וסיפר להם איך הם נראים דרך העיניים של מי שבחר בהם.
"כמו שאתה מביט מגבוה עלי/ ככה אתה גם מתכופף להריח באחורי/ ספוג לח מכל מיני בוז והשפלה/ כמו נרקומן מועד אתה חוזר למזבלה/ היותר מצחינה שבין המזבלות/ זו המזבלה הגדולה שנקראת 'בחירות'"
הוא הצליח לשלב בין מילים מעמיקות ומסרים כבדי משקל לבין לחנים קליטים ונגישים,. אריאל שר שירים בקריצה, באירוניה, בפעלול לשוני. כזמר נטו הוא אינו מצמרר, לא תמיד מרגש, אבל לשמוע את אריאל – זה עונג מסוג אחר.
