"ושוב אנחנו בסכנה, פשעינו מתבגרים , ממש כמוני וכמוך, כי אהבה היא יותר מחלום"
מי שהגדיר את המוסיקה של גבע אלון "ישראלית" (אתרי מכירות הדיסקים) טועה ומטעה. אני שומע קרוסבי, סטילס נאש ויאנג, אני שומע אל סטיוארט. אני לא שומע שום זמר ישראלי. ישראלי רק משום שליוצר זמר קוראים אלון גבע. ישראלי לפי שמו, אמריקני לפי המוסיקה שהוא מנגן והוא מוכר גם מלהקה שנקראת "פליינג בייבי".
מסוג הסינגר-סונגרייטרים החזיר אותי במכה אדירה לימים של פולק נוסח וודסטוק, וגם פולק דרומי נוסח בלו גראס לימים כשגיטרות אקוסטיות נשמעו הכי אקוסטיות.
"ארבע בבוקר, אני יוצא, נוהג לכיוון השחר הפוצע, והיא ניצבת למול עיני, מעביר הילוכים עד שמתרסק, ומוצא עצמי בחלום בזרועותיה, או איזה יום להתחיל". סיימון וגארפונקל? גם בזה יש משהו. והעיבוד לגיטרה ולפסנתר משרת את ההבעה התחושתית של גבע שעוברת ומחלחלת.
Come On Rider זה טון יותר נמוך, גיטרה אקוסטית עם כניסות רקע של חשמלית, באוריינטציה של קאונטרי מיוסיק.
The Grassy Hill Of Mine שיר אהבה, מעמיק לחדור לשדות הפולק סונג עם אלמנטים של קאונטרי. כמעט אנכרוניסטי. מהפחות טובים בדיסק.
Turning Turning הוא שר אהבה וגעגועים ובדידות, שבו נוסק גבע לפסגות הרגש. ופתאום אני שומע אינטונציה כזו בין פיט סיגר לג'יימס טיילור. (Wintercold) הההמשך הוא כמעט אותם אקורדים, תזמורים מחניפים, והטונים האלה שמתחלפים בין רכות גבוהה לנמוכה, מיתרים אוקוסטיים שמצטלצלים יפה.
האם גבע מתמחה בהעתקות של פולק אמריקני? נדמה לי שיש כאן, עם כול הכישרון המוסיקלי, יותר הידמות למקורות ההשפעה שלו, חיקוי ולא מתוך התבוללות, פחות תחושות של יוצר אותנטי ופחות יצירה מקורית של ממש. ועם כול הפחות – מה שהוא יצר כאן עדיין מרשים מבחינת הזדהות עם מקורות ההשפעה והיכולת לתרגמם לשירים משלו.
