פופ מסורתי (הידוע גם כפופ קלאסי ופופ פרה-רוקנרול) הוא מוזיקת פופ מערבית שבדרך כלל נוצרה לפני הופעת הרוקנרול באמצע שנות ה-50. השירים הפופולריים ביותר מעידן המוזיקה הזה ידועים כסטנדרטי פופ או סטנדרטים אמריקאים. יצירותיהם של כותבי שירים ומלחינים אלה נחשבות בדרך כלל לחלק מהקאנון המכונה "ספר השירים האמריקאי הגדול". באופן כללי יותר, ניתן ליישם את המונח "סטנדרט" על כל שיר פופולרי שהפך להיות מוכר מאוד בתרבות המיינסטרים.
הפופ הקלאסי ((Traditional pop) כולל את רשימה של השירים של מחברי המופעים בברודווי, Tin Pan Alley והוליווד ממלחמת העולם הראשונה עד שנות החמישים בערך, כמו אירווינג ברלין, פרדריק לווה, ויקטור הרברט, הארי וורן, הרולד ארלן, ג'רום קרן, ג'ורג' גרשווין. ואיירה גרשווין, ריצ'רד רודג'רס ולורנץ הארט, אוסקר המרשטיין, ג'וני מרסר, דורותי פילדס, הוגי קרמייקל וקול פורטר.
עידן הסווינג הצמיח זמרים פופולריים רבים, כולל פרנק סינטרה הצעיר, דינה שור, ג'ו סטפורד, פרי קומו, פגי לי, פטי פייג', דיוויד ויטפילד, ובינג קרוסבי. שני חידושים בולטים היו תוספת קטעי מיתר ועיבודים תזמורתיים ודגש נוסף על הביצוע הקולי. את התוספת של מיתרים שופעים ניתן לשמוע בחלק גדול מהמוזיקה הפופולרית לאורך שנות ה-40 וה-50. בתחילת שנות ה-50, כשהדומיננטיות של הסווינג פינתה את מקומה לעידן מוזיקת הפופ המסורתית, רבים מהסולנים הקשורים ללהקות סווינג הפכו פופולריים עוד יותר, והיו דמויות מרכזיות במוזיקה הפופולרית.
גם כאשר בסוף שנות ה-50 הפך הרוק לסגנון מוזיקלי פופולרי ובולט, עדיין כמה זמרי פופ שהיו פופולריים בתקופת הסווינג או בתקופת מוזיקת הפופ המסורתית שמרו על מעמדם ככוכבים גדולים כמו פרנק סינטרה, דוריס דיי, אלה פיצג'רלד, דינה שור, דין מרטין ובינג קרוסבי.רנקי ליין, נט קינג קול (הידוע במקור כפסנתרן ג'אז), [3] לנה הורן, טוני בנט, ויק דיימון, ג'וני מאטיס, בובי דארין, ברברה סטרייסנד, פגי לי, סמי דייויס ג'וניור, אנדי וויליאמס, ננסי ווילסון, ג'ק ג'ונס, ריטה רייס, סטיב לורנס, ליזה מינלי וקליאו ליין.
חלק מהסולנים הללו דעכו במסגרת ז'אנר הפופ המסורתי, חלקם הפכו מעורבים בג'אז הווקאלי של שנות ה-60 ובתקומה מחדש של "מוזיקת הסווינג".של שנות ה-60 שמכונה לעתים כ"האזנה קלה" (easy listening).
הפופ המסורתי לא נמוג לחלוטין מסצנת המוזיקה, אפילו עד אמצע שנות ה-60 שירים כמו "The Days of Wine and Roses" ו-"Moon River" הגיעו לראש המצעדים והיו פופולריים בקרב בני נוער ומבוגרים כאחד, וב-1959– 1960 שירי הלהיט "הקרב על ניו אורלינס (בשנת 1814)" ו"צפון לאלסקה" מאת ג'וני הורטון היו פופולריים יותר בקרב בני נוער מאשר בקרב מבוגרים.
בנוסף לג'אז הווקאלי ו/או מוזיקת הסווינג של שנות ה-60, רבים מהזמרים הללו היו מעורבים במוזיקת פופ ווקאלית "פחות סווינגית" ויותר מסורתית יותר, במיוחד פרנק סינטרה ונט קינג קול.
הטעמים המתפצלים בין דור הבייבי בום (מי שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה) לאמריקאים הצעירים של שנות ה-60 הובילו לאחד הפילוגים המוקדמים ביותר ברדיו המוזיקה. בעוד שהרוק שלט ברדיו (טופ 40), הפופ המסורתי היווה את הבסיס לז'אנר אמצע הדרך (MOR).
עם הפופולריות הגוברת של הרוקנרול בשנות ה-50, הפופ המסורתי, נדחק הצידה. עם זאת, מבצעים כמו פרנק סינטרה, דין מרטין, אלה פיצג'רלד, פגי לי ובני דורם בשנות ה-60 וה-70 נשארו פופולריים בטלוויזיה, במופעי מועדונים בלאס וגאס ומוזיקת מעליות. מוזיקת הקאנטרי של נאשוויל התבססה על פופ מסורתי בסוף שנות ה-50.
בשנת 1983, לינדה רונשטדט, זמרת פופולרית בתקופת הרוק, בחרה לשנות כיוון. היא שיתפה פעולה עם המעבד-מנצח האגדי נלסון רידל והוציאה אלבום סטנדרטים מצליח משנות ה-40 וה-50, What's New. הוא הגיע למקום ה-3 במצעד הפופ של בילבורד, זכה בגראמי והעניק השראה לרונשטאדט לחבור ל-Riddle לשני אלבומים נוספים: Lush Life מ-1984 ו-For Sentimental Reasons מ-1986. ההימור השתלם, כשכל שלושת האלבומים הפכו ללהיטים, סיבובי ההופעות הבינלאומיים היו מוצלחים, ורידל קטף עוד כמה גראמי מהמהלך הזה.. הנחישות של רונשטאדט להפיק את האלבומים הללו חשפה דור חדש לצלילי תקופות טרום הסווינג והסווינג.
מאז, כוכבי רוק/פופ אחרים זכו מדי פעם להצלחה בהקלטת מוזיקת פופ מסורתית. בין האלבומים הבולטים It Had to Be You: The Great American Songbook של רוד סטיוארט, Stardust של ווילי נלסון, Echoes של צ'קה קאן ו-Torch של קרלי סיימון.
