המושג "ילדים של אלוהים" גורם לאפיקורוס כמוני לחזור לשאלה אקוטית: איפה היה אלוהים כשנטבחו ילדים? האמונה באלוהים וביכולת שלו לשמור על הילדים היא אישית ותלויה באמונות הדתיות והפילוסופיות של כל אדם, אבל לעיתים קרובות מתבררת כאשליה. קרולינה אינה עוסקת בשאלה הזו. היא מבקשת חמלה אחרי כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה, על הילדים הקטנים והגדולים.
בכל זאת אקדיש לנושא כמה שורות: השאלה איפה היה אלוהים כשנטבחו ילדים בשבעה באוקטובר היא שאלה עמוקה וקשה הנוגעת לנושא הרע בעולם ולסבל של חפים מפשע. זוהי שאלה שתמיד העסיקה את האנושות, במיוחד בזמן אירועים טראומטיים וקשים. ישנה התפיסה של “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”, שמביאה למסקנה שיש דברים שאינם מובנים לגמרי לבני אדם ושיש להשאירם במסגרת האמונה. חלק מהאתאיסטים רואים בסבל ובעוול ראיה לכך שאין אלוהים כל-יכול וכל-טוב, או לפחות לא אחד שמתערב בעולם שלנו. בעיניהם, הסבל הוא תוצאה של פעולות אנושיות ואין לצפות להתערבות אלוהית.
קרולינה אינה מתפלספת. היא נשארת בחלקת אלוהים הפרטית והאנושית שלה שאומרת – ילדים של אלוהים והוריהם זקוקים לחום ולחמלה, ועדיין היא שואלת – "לאן פנינו מועדות". הבקשה מתעצמת במוסיקה , ומבחינה זו לקרולינה יש את המנגינה שמכילה את מאווייה ואת הקול לשכנע שהיא מתכוונת למה שהיא שרה.
קרולינה ילדים של אלוהים
כל הילדים של אלוהים/ רוצים לחזור / לבית חם / ליד שמלטפת
כשאצבעות קטנות פורטות על מיתרים / גם המילים הופכות לשקט
מאמינים שעוד אפשר/ לחלום על החיים / מבלי להישבר לרסיסים
כי כל הילדים של אלוהים / זקוקים לאהבה
נגן לי מנגינה / שוברת חומות / ספר לי סוד קטן / שישטוף את הדמעות
חצינו ים / בכינו דם / לאן פנינו מועדות / בכינו דם / חצינו ים / לאן רגלינו מועדות
כל האנשים חזרו אל הרחובות / באור היום בהמולת הרגע
בלילה נשארות לבד תמונות / של פרצופים שלא שמרנו מכל פגע
כל האימהות והאבות זקוקים לרוך/ של נשמה גבוהה ומלטפת
כי כל הילדים של אלוהים זקוקים / לאהבה
נגן לי מנגינה / שוברת חומות / ספר לי סוד קטן / שישטוף את הדמעות
חצינו ים / בכינו דם / לאן פנינו מועדות / בכינו דם / חצינו ים / לאן רגלינו מועדות
