רומבה פלמנקו ענוגה ועגמומית מובילה את שירתו של חמי רודנר למוסיקה שאינה שייכת לשום מחוז סגנוני בדרכו המוסיקלית.
שיר על פרידה טראגית בעקבות אהבה שנמוגה. מבחינת הדובר המתרפק – העתיד של של כל אחד מהם לחוד אינו מוחק את מה שהיה להם ביחד וטבוע בחייהם. הזיכרון כבר מטושטש ("בבואתה אינה") כמו גם הכאב והייאוש.
החלק השלישי בשיר הוא התפנית בעלילה: יום שישי מפגש אקראי של שניהם ברחוב אלנבי בו נודע להם שילכו לאותה מסיבה. ה – "יִתְחַבְּקוּ וְיִקְבְּעוּ מָחָר בְּשֵׁשׁ שְׁלוֹשִׁים אַחֲרֵי זְרִיחָה" לוקח לשעה המדויקת בה התחילה הקטסטרופה במסיבת הנובה.
הסיכוי הקטן שפעם עוד יקרה ביניהם משהו, שישיב אותם זה לחיקו של זו – נמוג. מבחינתו – "נִדְרֶשֶׁת תְּעוּזָה לָלֶכֶת חֲזָרָה". אתן לדמיון שלי ללכת במקומי ואעז להרחיק במחוזות הסיפור: היא נספתה והוא נשאר לכתוב את השיר ללא אחיזה וללא נשימה.
פרידה טראגית כפולה.
רודנר לוקח נשימה להתאים עצמו למצב רוח התקופה. התמהיל המלודי – הרמוני המאוד מיוחד, לוקח אותו  לכאורה לנתיב ידידותי להאזנה, אבל מכיל את כל עומק התוגה שבסיפור. ריגושים.

צילום: מרגלית חרסונסקי

חמי רודנר אדם ללא אדם

אהבתנו כבר, לא
וחיבוקנו כבר, לא
עיניים וחיוך, כתפיים ודכדוך.
ועתידנו כבר, לא
ומילותינו כבר, לא
חולצה בתוך קרטון, דרכון וזיכרון.

והיא ועתידה, היא לבדה
והעבר שלו, הוא בידה
נדרשת אחיזה.
והוא ועתידו, הוא לבדו
והעבר שלה, הוא בידו
נדרשת אחיזה.
נדרשת אחיזה.

וניצני האור, בה
והייאוש שלה, בה
בבואתה אינה –
אדם ללא אדם.
ודמדומי מחר, בו
והייאוש שלו, בו.
בבואתו אינה –
אדם ללא אדם.

והיא ועתידה, היא לבדה
והעבר שלו, הוא בידה
נדרשת אחיזה.
והוא ועתידו, הוא לבדו
והעבר שלה, הוא בידו
נדרשת אחיזה.
נדרשת אחיזה.

השעה תהיה שלוש וחמישה ביום שישי
זה יהיה עוד יום סתמי, באוקטובר, בַּשישי
הוא ידיים בכיסים, בוהה לבד ביום סתווי
היא תצא מעוד פגישה, תלך מולו באלנבי
תסמן לו אוזניות ואז תגיד לו "מי אני?"
יחייך כמו שכבר תרגל שנים מול הראי
יתרגשו כשיתברר שיפגשו במסיבה
יתחבקו ויקבעו מחר בשש שלושים אחרי זריחה.

אהבתנו כבר לא
וחיבוקנו כבר לא
נדרשת תעוזה ללכת חזרה.
נדרשת אחיזה.
נדרשת נשימה.

חמי רודנר פייסבוק