את הבית בפרסית לא הבנתי. גם לא – מדוע הכניסו פרסית בתוך שיר עברי, רק משום ש"שורשיה" של ליטל גבאי נטועים בתרבות הפרסית? יותר מוזר הטיעון בקומוניקט שנשלח עם השיר ש"השילוב מהדהד במיוחד בתקופה הנוכחית, שבה המתיחות בין איראן לישראל שוב עולה לכותרות". כוונת הכותבת? לטפח הדדיות בין תרבויות דווקא על הרקע הזה? מכל מקום החיבור לפרסית נשמע לא קוהרנטי. אם כבר – אז גם יוני אמבר היה צריך לזמזם משהו בפרסית כדי ליצור אמינות של הדואט.
פרט לכך – שיר אינטימי נגיש, שמתאר קושי בתקשורת רגשית בתוך מערכת יחסים קרובה. זהו שיר של מבוכה, כמיהה, ופערים בלתי מוסברים בין שני אנשים שמנסים לגעת
"לא יודע איך, לא יודע למה אני לא מדבר"
"איך לחבר משפט שידייק אותי"
הוא נאבק למצוא את המילים הנכונות – לא סתם "לומר משהו", אלא לדייק את עצמו מול אהובתו. הוא רוצה לגשת ל"לב שלך", ל"שקט", אך חווה מעין מחסום פנימי, אולי של פחד, בושה, או פשוט חוסר ידיעה.
"איך להניח לך, מבלי להיעלם / בלי לכבות אותך / בלי לאבד אותי"
הוא רוצה לתת מרחב, אך לא להתרחק מדי. יש כאן תחושת איזון עדין בין אינטימיות לחופש – רצון להישאר מחובר מבלי להכביד או להיעלם לתוך הקשר. זו דילמה נפוצה במערכות יחסים רגשיות עמוקות.
לפעמים אתה הרוח… לפעמים אתה רק הד…"
השיר מקבל תפנית קולית ונרטיבית – היא עונה, מתארת את מקומו בעולמה: לעיתים הוא נוכח ותומך, ולעיתים רק הד למה שהיה. היא "צריכה אותו", אבל גם צריכה שהוא ילמד לחבק – רגשית ופיזית – בצורה נכונה.
המשפטים קצרים, יומיומיים, בלי מטאפורות מסובכות, אך עם הרבה כוונה ורגש. השימוש החוזר ב"לא יודע", "לא מבין", "לפעמים" – מחדד את התחושה של חוסר יציבות רגשית ושל בדיקה עצמית מתמדת.
השיר כתוב כמו שיחה פנימית או דו-שיח זוגי, כמעט כמו מכתב שאחד מבני הזוג כותב ולא שולח. יש בו מעגליות – הדובר מנסה שוב ושוב לגעת, אך נשאר תוהה. כולו סובב סביב ה"לא מדבר", סביב המילים שלא מצליחות לצאת. בשיר הזה – השתיקה היא שפה.
השיר מצליח לבטא משהו שכולנו חווים בזוגיות עמוקה: הפער בין הרצון להיות קרוב ובין היכולת לבטא את זה נכון. הוא מדבר על אהבה שאינה ברעש, אלא במאבק עדין, אישי מאוד, לא תמיד זוהר – אבל כנה להכאיב. זהו שיר על הפער בין אהבה ובין היכולת לבטא אותה. הוא לא מציג פתרון, אלא פשוט משקף מצב אנושי מורכב – חוסר שליטה במילים, בלב, בצורך להיות אהוב ולהרגיש מספיק.
המוסיקה בנויה על מנגינה וקצב שיוצרים מין מינואט שכזה. הדואט קולח, שילוב שמייצר אינטימיות יפה בין הקולות.
צילום: ליאת שניטמן
יוני אמבר וליטל גבאי לא יודע איך
לא יודע איך, לא יודע למה אני לא מדבר
לא מבין אותך, לא מבין אותי לא מבין
איך לחבר משפט שידייק אותי
אל המהות שלך אל הלב שלך
אל השקט
לא יודע איך, לא יודע למה אני לא מדבר
לא לומד ליפול, לא לומד לקום לא לומד
איך להניח לך, מבלי להעלם
בלי לכבות אותך בלי לאבד אותי
את שוב אומרת
דלם מיחאד קפרבונה בר, דלם מיחאד
אזין פילה בוהם קונים פרר, דלם מיחאד
דלם מיחאד קה ירוזה בהר, דלם מיחאד
רוייה אברו בשם בו טו סבר
דלם מיחאד
לפעמים אתה הרוח, שמחזקת את דרכי
לפעמים אתה רק הד שמחזיר אלי את קולי
לפעמים אני צריכה אותך, שתלמד אותי
איך לחבק אותך
