אסתר עופרים – שיר הנודד (מי יתנני עוף)

הביצוע של אסתר עופרים נחשב לאחת הגרסאות המרגשות והמובהקות של השיר, ומשמש לתקופות ארוכות כגרסה הקלאסית והמלכדת של היצירה, אבל שימו אוזן גם לביצוע של אתי אנקרי

אוגוסט 1, 2025

מילים: דוד שמעוני לחן: עממי בוכרי

 4.5/5

זהו שיר של גלות פנימית. ייתכן שנכתב בהקשר של תחושת גלות לאומית (יהדות בגולה), אך ניתן לקרוא אותו גם כאמירה אישית-קיומית: אדם שמרגיש אבוד, תועה בעולם, כמה לחופש – אך גם לבית, ואינו מצליח למצוא אף אחד מהם.
השיר נפתח בשאלה רטורית – "מי יתנני עוף", כלומר: הלוואי והייתי עוף, "ציפור כנף קטנה". זו מטאפורה מוכרת לחירות, לשחרור מכבלי המציאות – הרצון לפרוש כנפיים ולברוח. מדובר בבריחה פיזית אך גם נפשית – מהמצוקות, מהכאב, מהשגרה.
הדובר מתאר את "נדודי אין-סוף" ואת "נפשי מה מתענה". כלומר, הנדודים אינם רק תנועה פיזית, אלא ייסורים פנימיים, ייתכן גם קיומיים. זהו שיר של אדם שאינו מוצא את מקומו בעולם. בבית השני, המשאלה משתנה. כעת העוף אינו רק סמל לנדודים, אלא גם לקן טוב, מקום של ביטחון ושלווה: "תנוח שאננה". זהו הרצון העמוק למצוא בית, שורש, יציבות.
הבית השלישי חושף את הטרגדיה של הדובר – גם כשהוא נדד, וגם כשהתעייף – "לעוף מאוד" – אין לו קן, אין לו מקום לנוח. כלומר: הוא כלוא במעגל בלתי נגמר של חיפוש ונדודים, אך אין לו פתרון. זו תחושת ניכור, גלות, אולי בדידות.
יש בשיר חריזה פנימית, בעיקר בבית הראשון (עוף – אין-סוף; כנף – מתענה). הדימוי של הציפור מייצג את הדובר – גם חירות וגם בדידות, גם נדודים וגם כמיהה לשלווה.
"מי יתנני עוף" הוא שיר קטן שמכיל בתוכו עולם שלם – כאב של נודד, כיסופים למנוחה, רצון לחירות וגם הבנה טרגית שהשקט אולי לא יגיע לעולם. הוא כתוב בפשטות נוגעת ללב, אך מבטא רגשות אוניברסליים שיכולים לדבר לכל אדם. הלחן מעצים התחושה הרגשית, מדגיש את כאב הנדודים.גם את החלום והכמיהה לחופש.
בחרתי גם בביצוע של אתי אנקרי לשיר הזה, כי הוא טעון מימד אישי מרטיט שמעניק לשיר ערך מוסף. השיר מוכר בביצועה ההנפלא הקלאסי איקוני של אסתר עופרים, היא שהעניקה לו את יופי השירה שלה וגם חיים ארוכים. השיר "מי יתנני עוף" או בשמו הנוסף "שיר הנודד" הוא שיר עברי קצר ועשיר במשמעות סמלית ורגשית. הוא עוסק בנדודים, בכמיהה לחירות ולמנוחה, ובלבטים של נפש אנושית תועה.
הביצוע של אסתר עופרים נחשב לאחת הגרסאות המרגשות והמובהקות של השיר, ומשמש לתקופות ארוכות כגרסה הקלאסית והמלכדת של היצירה. עופרים נוגעת בכל ניואנס רגשי של הטקסט — הכמיהה לפרוס כנפיים, הכאב של הנדודים, והחוסר במנוחה. הקול שלה מצליח להחיות את שורת הפזמון הפשוטה, ולשדר עומק ותחושת געגוע אמיתית.
מבחינתה של עופרים, השיר מתקשר גם לנדודי חייה שלה עצמה, ההגירה לגרמניה, התחברות לוויסות גלובלי של פליטים – והיא מרבה להפנות אליו מבט שמעמיק את ההזדהות עם הדמות שבשיר. מביאה ביצוע שמרגיש כאילו השיר נכתב עבורה. היא מצליחה לשלב את כאבה האישי – עזבה את הארץ וגרה בחו״ל – עם רגש קולקטיבי שמתחבר לרוח הזמן. כשעופרים שרה את "מי יתנני עוף" בקונצרט, היא עושה זאת כאילו הייתה זו הפעם הראשונה – עם עוצמה, ענווה ותחושה של "כל רגע הוא חד‑פעמי", ולעולם לא היתה בה שחיקה.